"יפה פירש בן ביבי זכור לטוב" – ספרות פרודית ו'חכמי פורים'

מאת: רוני כהן *


בקבוק קבל תורה מכרמי ומסרה לנח. ונח ללוט ולוט לאחי יוסף ואחי יוסף לנבל הכרמלי ונבל הכרמלי לבן הדד ובן הדד לאחשורוש ואחשורוש לבלשצאר ובלשצאר לרב ביבי. בימי רב ביבי נתמעטו הלבבות ונתיראו פן תשכח תורה מישראל וכתבוה שנ' "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תה' קיט, פס' קכו).


מימין: מסכת פורים, ספריית עץ החיים, משמאל: מסכת פורים, אוסף ברגינסקי


במילים אלה נפתחת "מגילת סתרים", פרודיה לפורים בת שלושה פרקים, שמבוססת על התלמוד הבבלי. היא נכתבה בפרובנס שבצרפת בידי הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא רבי לוי בן גרשם (רלב"ג) בשנת 1332.

את יצירתו ההיתולית, שמוקדשת לחגיגת הפורים ובמיוחד למנהגי האכילה והשתייה בחג, פותח רלב"ג בפרודיה על המשנה הפותחת את מסכת אבות ("משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"). רלב"ג מציג את שרשרת המסירה של תורת השִכרות לפורים, ואת משה רבנו מחליפה הדמות הפורימית "בקבוק" . בשרשרת המסירה לפורים נכללים השיכורים המפורסמים ביותר במקרא. בסופה דמות חדשה, רב ביבי, ששמו נגזר מן הפועל הלטיני bibere - לשתות.

לתלמודו הפרודי הקדים רלב"ג יצירה קצרה נוספת, "ספר חבקבוק", פרודיה בעברית מקראית המגוללת את מאבקם של שני מלכים, כרמי מלך המים הצדיק ובארי מלך היין הרשע. לעזרתו של כרמי נחלץ הנביא בקבוק, שליח האל.


משתה פורים, ציור מהמאה ה־19, צפת. אוסף יצחק איינהורן, תל אביב.


הספרות הפרודית לפורים

כבר בתלמוד הבבלי מתואר חג הפורים כזמן מיוחד בלוח השנה היהודי: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". בימי הביניים (וייתכן קודם לכן) פורים הפך לזמן שבו ניתן מקום לביטויים תרבותיים ואמנותיים שנחשבו "לא ראויים", כמו מחול ותאטרון. בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת נכתבו יצירות פרודיות על טקסטים קנוניים ונקראו בימי הפורים. פרודיות אלו, שנכתבו בשפה ובסגנון של כתבי הקודש, התרכזו בשבח האכילה המוגזמת והשתייה לשוכרה בפורים. הספרות הפרודית לפורים הקיפה את ארון הספרים היהודי, מספרות הפיוט עד ההגדה של פסח ואף ספרות הקשורה לספר הזוהר, אך מושא הפרודיה הפופולרי ביותר היה התלמוד.

היצירות הפרודיות של רלב"ג, שבמרכזן "מגילת סתרים", הן מן הדוגמות המוקדמות לסוגה זו. קודמת להן במעט "מסכת פורים", פרודיה בת ארבעה פרקים על התלמוד הבבלי שכתב המתרגם, הסופר והפילוסוף קלונימוס בן קלונימוס מפרובנס, עת שהה ברומא בשנים 1328-1324.

"מסכת פורים" של קלונימוס וכן "ספר חבקבוק" ו"מגילת סתרים" של רלב"ג נכתבו כיצירות עצמאיות, אך בשנת 1513 נכרכו יחדיו בספרון שנדפס בפזארו שבאיטליה, בדפוס שונצינו. הן נדפסו יחדיו שוב בוונציה בשנת 1552 וכן בשנת 1721, הפעם ללא "ספר חבקבוק". בשתי המהדורות הללו יצירותיהם של קלונימוס ורלב"ג הפכו ליצירה פרודית אחת גדולה, שכונתה "מסכת פורים". בעשרות כתבי יד מהמאות ה־16 עד ה־19, יצירותיהם של קלונימוס ורלב"ג מופיעות יחדיו, ללא הבחנה ביניהן.


מימין ומשמאל: מסכת פורים, אוסף ברגינסקי, במרכז: סעודת פורים (איור: מוריץ אופנהיים)


"חכמי פורים"

מלבד ההיצמדות המכוונת לשפה ולסגנון התלמודי, הפרודיות של קלונימוס ורלב"ג התאפיינו בנטייה לבנות את הדיונים ההומוריסטיים בהלכות השתייה והאכילה בחג סביב "חכמי פורים" –חכמים פיקטיביים, שמתמחים בהלכות השכרות של החג. מלבד רב ביבי מ"מגילת סתרים", ב"מסכת פורים" יש מגוון רחב של דמויות רבנים בדיוניות כגון רבי שכרן, רבי אכלן ורבי שקרן:

"אי זהו עשיר השמח בחלקו" (משנה, אבות, ד, א) דברי רבי שמחן.

רבי קמצן אומר: מי שנולד עשיר מרגלא בפומיה דר' קמצן: אין אדם יכול להתעשר אלא אם כן יצמצם בהוצא'[ות], שנאמר: "וקובץ על יד ירבה" (משלי יג, מד).


הפרודיות של קלונימוס ורלב"ג זכו לפופולריות רבה, ראשית באיטליה ובהמשך גם באשכנז ובקרב יהודי הולנד הספרדים והאשכנזים. "חכמי פורים" הפיקטיביים היו לדמויות קבועות בספרות הומוריסטית לפורים.

ב"צחות בדיחותא דקידושין", קומדיה שכתב יהודה סומו ממנטובה במאה ה־16, נזכרות דמויות הרבנים הפיקטיביות ממסכתות הפורים של קלונימוס ורלב"ג. הן מופיעות בשיחה בין יאיר ויקטן, זוג תלמידים שובבים, שמעדיפים לבלות במשחקים ובהימורים במקום בבית המדרש. יאיר ויקטן מתכוננים לחתונת בתו של רב הישיבה, הנקרא ביצירה רב חמדן... הנערים מחכים לחגיגת החתונה ומקווים שבזמן ההכנות לחתונה יהיו פטורים מהשגחה, אך יקטן חושש שיתבקשו להפגין את חכמתם ולשאת דרשה. יאיר מציע קושיה ב"הלכות פורים", הנפתרת בדברי רב בלעם בן ביבי – שם שהורכב מדמויות ב"מסכת פורים" לקלונימוס (בלעם) וב"מגילת סתרים" לרלב"ג (ביבי):

יקטן: [...] אך זחלתי ואירא, פן יושת עלינו מאת הרב לסדר הליכותינו על השלחן או למצוא קושיות ותירוצין, שאלות ותשובות. ואתה ידעת, כי זה חדש ימים פנינו לבנו לבטלה ושכחנו את כל אשר למדנו.

יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגלת פורים "ויתלו את המן" (אס' ז, י) ובפרשת בלק נכתב בפירוש "ויאכלו בני ישראל את המן" (שמ' טז, לה) ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא ואל הכלב לא ישליכו אותה?

יקטן: גם זו ראיתי אני וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה "ויאכלו את המן" היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן – הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמ' טז לא).

יאיר: יפה פירש בן ביבי זכור לטוב!



* רוני כהן הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל, באוניברסטית תל אביב.

* המאמר המלא יתפרסם בגיליון 271 של כתב העת 'עת־מול'.