צבעוניות החומר – על יצירות לאה מג'רו־מינץ בירושלים

סמדר ברק


האמנית לאה מג'רו־מינץ (1926–2022) שהלכה לעולמה בחודש פברואר הותירה את חותמה בעולם האמנות במרחב הציבורי בכלל ובירושלים בפרט. לאה בת הארץ הזאת נולדה בעיר העתיקה בירושלים לאימה חנה (בתו של שמעון רוקח, ממקימי שכונת נווה צדק) ולאביה ד"ר אריה לאון מוג'רובסקי (מג'רו). היא למדה בגימנסיה העברית רחביה ומ־1945 למדה ציור ורישום ב"בצלאל" ובו־בזמן גם השלימה תואר בעריכת דין בבית הספר המנדטורי למשפטים. היא אף החלה לעבוד בעריכת דין, אבל לאחר זמן־מה התמסרה כל כולה לאמנותהּ.


אנו בסקר אמנות הקיר בישראל תיעדנו את יצירותיה הרבות בעיר, העשויות בחומר ובצבעים חמים. הינה כמה מהן.


ב־1964 כשהקים ידידה האמן אברהם מנדאל את מוזאון המיסים יצרה את הדלתות לבניין (אז בבית המכס, רחוב אגרון 32). בתבליט עיצבה מטבעות שונים בהשראת מטבעות עתיקים. היום הדלתות מוצגות בתערוכה, במעונו החדש של המוזאון (רחוב אגריפס פינת כי"ח).


דלתות מוזאון המיסים, צילום: מירה דרור, cng.com


ב־1967 חודשיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים נחנכה היד לשר משה מונטיפיורי בשכונת ימין משה והוצבה שם הכרכרה של השר. בטקס שערך ראש העירייה טדי קולק השתתפה שולי נתן ובפיה "ירושלים של זהב". באותו אירוע נקבע על הקיר תבליט הקרמיקה, שיצרה לאה מג'רו־מינץ ובו נראים טחנת הקמח ובתי השכונה מוקפים בהרי יהודה. היא יצרה את התבליט בשמחה ובהנאה ומתוך תחושה של מחויבות אישית; "משום הידידות אשר רכש לאבי זקני, ישראל ב"ק, [...] בייסוד בית הדפוס העברי הראשון בארץ ולהקמת היישוב העברי החקלאי הראשון על הר הג'רמאק. במשקע זכרונותַי מבית הורַי זכורה לי 'אגדת מונטיפיורי' כסמל למסירות, נאמנות ודאגה לזולת" – הסבירה את הקשר של בני משפחתה לשר מונטיפיורי בעת טקס חנוכת האתר.


שני תבליטים נוספים באותו סגנון שיצרה בשנות השישים שרדו עד ימינו:

האחד היה תלוי בתחנת הרכבת ועם השיפוץ של המקום הוסר, שוּמר ומחכה שיימצא לו מקום ראוי. בתבליט נראית הרכבת נוסעת על המסילה המתפתלת בין ההרים מירושלים אל השפֵלה.

התבליט האחר מוסיף חן לקירות סניף הדואר בשכונת קריית היובל (וולטה עילית 3) – שם נראית העיר ירושלים על שכונותיה השונות. לצערנו חלק מן התבליט היפהפה מוסתר על ידי מסכי טלוויזיה שהותקנו במקום.

העיר ירושלים. צילום: סמדר ברק


בשנות השבעים יצרה האמנית בחומר כמה פינות הנצחה בבתי ספר.

בבית הספר דנמרק (יהודה הנשיא 26) בירושלים הציבה על לוח נרות זיכרון דמויי בתים נוזלים, נמסים, נמוגים, ובמרכזו נכתבו שמות הנופלים.


גם בהרצליה בבית הספר גורדון (יצחק שדה 22) יצרה לאה מג'רו־מינץ פינת זיכרון לנופלים מקרב בוגרי בית הספר ובמרכזה העמידה נשר עז־מבע הממחיש את הפסוק המצוטט מקינת דוד: "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב א, כג).


את קירותיו החיצוניים של קירות ביתהּ של האמנית ברובע היהודי בעיר העתיקה מעטרים עד היום שני תבליט קרמיקה משובבי־עין.


מימין: עיטור אנכי, רחוב משגב לדך, עיטור אנכי ברח' שבות, צילום: סמדר ברק


מתנה נוספת שהעניקה האמנית לעיר ירושלים היא תבליט קרמיקה ססגוני שעיצבה על ארובת בטון המיתמרת אל־על (14 מטר גובהה) ברחבת בית הספר קורצ'אק בשכונת שפירא (הגבעה הצרפתית). "אריחי הקראמיקה הצבעוניים מצטרפים למבנים, לדרך מתפתלת, לשדה ירוק, כוכב מאיר. הדינאמיות הפנימית של היצירה עומדת בניגוד לסטאטיות של הנוף מסביב", תיארה את היצירה העיתונאית נעמי בנצור, מעריב


יצירותיה של לאה מג'רו־מינץ הנטועות בנוף חיינו מספרות את סיפורה של הארץ הזאת, וצבעי האדמה החומים־אדמדמים וצהובים, כחולים ואפורים מהדהדים את הטבע הסובב אותנו, מייפים את סביבתנו העירונית ומהווים יד זיכרון לאמנית מיוחדת זאת.