בין מסורת לחדשנות - כתוּבַּתם של רחל ינאית ויצחק בן־צבי

מאת: אריק וירצבורגר |


לפני כשנתיים באחד המחסנים ביד יצחק בן־צבי נמצא מסמך כתוב בכתב יד על גבי דף שורות. מתוכן המסמך נראה שזו הכתוּבּה של הזוג הנשיאותי, יצחק ורחל ינאית בן־צבי. בראש המסמך היה כתוב:

"בשני בשבת בחמישי לתשרי שנת חמשת אלפים שש מאות ושמונים לבריאת עולם למנין שאנו מונים פה עיר יפו היושבת על חוף ים התיכון".

בתחתית הכתובה מצויה חתימתם של שני העדים – דב ליבמן (שהיה ממייסדי ראשון לציון וראש הוועד במשך 14 שנה לסירוגין) ואליהו ויגודסקי (שהיה חבר קרוב של בני הזוג בן־צבי). שלושה ימים מאוחר יותר בתאריך ח' בתשרי תר"ף [1919], אישרו את חתימתם מטעם ועד עדת ראשון לציון, יו"ר הוועד כתריאל רפפורט (שכיהן אז בתפקיד ראש ועד המושבה) והמזכיר י' רוזנגרטן.

על צידה האחורי של הכתובה, רשום התאריך "כג' בטבת תרע'ט, 26 דצמבר 1918" ככל הנראה בכתב ידו של יצחק בן־צבי.



כתובה דאירכסא

הנוסח שמופיע על ה"כתובה" של בן־צבי שונה מנוסח של כתובה רגילה, והיא למעשה "כתובה דאירכסא" (מארמית: כתובה שאבדה), שהיא כתובה שכותבים במקרה שהכתובה המקורית אובדת.

על פי תקנות חז"ל, אישה שמקבלת גט מבעלה, יכולה להציג את הכתובה ולקבל ממנו את החלק הכספי שמגיע לה, כפי שמופיע בכתובה. לכן, תיקנו חז"ל, ש"אסור לו לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה" (בבא קמא, פ"ט, א'), ואם הכתובה אבדה צריך לכתוב כתובה חדשה בנוסח מיוחד שנקרא "כתובה דאירכסא". (שולחן ערוך, אבן העזר סו, ג).

כיום מנהג זה פחות שכיח, שכן בעת חתימת הכתובות מקפידים לחתום גם על העתק שנשמר בארכיון הרבנות. בעבר, לפני שקמה הרבנות הראשית (1921), במקרים שבהם אבדה הכתובה, נהגו בקהילות ישראל השונות לכתוב כתובה דאירכסא. בספרי שו"ת (שאלות ותשובות) שונים שנכתבו בעיקר אחרי פרעות, כמו גם בעקבות השואה, יש עיסוק מסיבי בצורך בכתיבת כתובה דאירכסא. בספריה הלאומית יש אוסף כתובות גדול, שבו נוסחים רבים ושונים של כתובה דאירכסא.

מימין לשמאל: כתוּבה בנוסח קיבוצי-חלוצי (אוסף מכון שיטים, ארכיון החגים הקיבוצי); כתובה דאירכסא שנכתבה לאחר אובדן הכתובה המקורית עם נפילת הרובע היהודי ב־ 1948 (באדיבות מלכה נתנזון, מוזיאון חצר היישוב הישן); כתובה דאירכסא, ירושלים 1906 (באדיבות משפחת איקן, מוזיאון חצר היישוב הישן)


על הכתובה דאירכסא של בן־צבי כתוב:

בא קדמנא יצחק בן צבי ואמר לנא דעו איך מקדמת דנא כדי נסבית לי לאנתו למ' רחל גולדה בת יונה בקידושין ובכתובה כדת משה וישראל כתבית לה בכתובתה מאתן זוזי דחזו לה ותוס' ונדונייא כהוגן וכתקון חז"ל והוא כתיבא מההוא יומא דאינסבת לי לאנתו ועל סמך אותה כתובה שהיתה עמי עד יומא דנא. ועתה אירכס ההוא שטר כתובה או אכלוהי או אסמנוהו עכברי ולא ידענא היכא איתיה ואצריכנא השתא לחדותי לה כתובתה משום דאמור רבנן אסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וכיון שכן ראיתי לחדש לה כתובתה דאירכסא לה ושעבדתי לה כל נכסי כמו שהיו משועבדין לה בכתובתה הראשונה.


ובתרגום חופשי מארמית לעברית:

בא לפנינו יצחק בן צבי ואמר לנו, דעו איך מזמן באתי לקחת לאישה את רחל גולדה בת יונה בקידושין ובכתובה כדת משה וישראל כתבתי לה כתובה מאתים זוז ותוספת נדוניה כהוגן וכתקון חז"ל והיא כתובה מאותו היום שלקחתיה לאישה. ועל סמך אותה כתובה שהייתה איתי עד יום זה. ועכשיו נאבדה אותו שטר הכתובה או שאכלוהו עכברים ולא ידעתי היכן היא וצריך אני עכשיו לחדש לה את כתובתה בגלל שאמרו חכמים אסור לו לאדם להיות עם אשתו אפילו שעה אחת ללא כתובה. וכיון שכן ראיתי לחדש לה את כתובתה שנאבדה ומשעובדים לה כל נכסי כפי שהיו משועבדים לה בכתובה הראשונה.

גילוייה של הכתובה דאירכסא של בני הזוג בן־צבי שמעיד על הקפדה הלכתית מסורתית – מעורר עניין. שכן רבים מאנשי הציונות הסוציאליסטית, שבני הזוג בן־צבי נמנו עמם, פעלו באותם ימים לעיצוב מחדש של טקסי מעגל החיים היהודיים.


תיאור טקס החתונה

כעבור 40 שנה, מתארת רחל ינאית בספרה את חתונתה:

31 בדצמבר 1918, אבנר [כינויו של יצחק בן-צבי] ודוד [בן-גוריון] הקדימו לבוא מן הגדוד [באותה התקופה היו שניהם בגדוד העברי]. הבוקר תתקיים ישיבה מכרעת של מרכז המפלגה לקראת ועידת היסוד של "אחדות העבודה", והבוקר מכריע גם בחיי. רעיונות האיחוד מלכדים את כולנו, ואילו לי ולאבנר – ליכוד משלנו. עם כל פגישה בינינו הלכה וגברה הכמיהה להיות יחד. ידענו אמנם שימי אבנר בגדוד עוד יארכו, ואני, בטרם אעלה לירושלים לעבוד בחקלאות, עוד אצא לגליל. אך הבוקר בקע האור בלבנו ונמסר לחברנו הקרובים, ועלתה ההצעה לערוך את נישואינו במעמד זה. הוציא אבנר מכיס מעילו הצבאי טבעת קידושין שהיתה מוכנה בידו ועליה חרות שמי באותיות עבריות קדומות דווקא. גל של חום עברני. כזהו אבנר. במרחקים דאג לטבעת ומאומה לא אמר. אך כלום היה צורך לבטא במלים את אשר בלב ואנו גם מרחוק קשורים היינו בלב ונפש.

בישיבה נכח ידיד הקרוב של אבנר, הסופר הישיש אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר], גם הוא איש פולטבה, והוא שערך את הקידושין.

לא היתה זו הפתעה גמורה להורי ולאחיותי כאשר חזרתי מהישיבה וסיפרתי על המאורע. הן ידוע ידעו היטב על הקשר בינינו אבל מאוד התעצבו אל לבם שלא שותפו גם הם אם גם מלה לא אמרו לי. מאוד הצטער אבנר שעליו לחזור מיד לגדוד, אך טוב שאמא דאגה לא רק ל"שטרודל", כי אם גם ליין. בחצות לילה, לאחר ששכבנו כבר לישון, העירונו קולות צוהלים. משנודע לחברים בגדוד דבר נישואינו, מיהרו ובאו בלילה לברך. (אנו עולים, 1959, עמ' 517)


תיאור החתונה בנוסח כמעט זהה מופיע גם בספרו של יצחק בן־צבי, "הגדודים העבריים", שכולל את האגרות שכתב לרחל ינאית במהלך תקופת שירותו בגדודים העבריים. (1967, עמ' 55). במסמך שצורף לאגרות של יצחק בן צבי מופיעה הפסקה שכתבה רחל ינאית המתארת את יום הנישואין עם הבדלים דקים. במקום 31 בדצמבר 1918, נכתב שהחתונה התקיימה ב־26 בדצמבר 1918 כפי שכתב גם על גבי צידה האחורי של הכתובה דאירכסא. סביר להניח שהטעות קרתה בגלל טעות סופר. כמו כן מופיעה הערה בתוך סוגריים: "(נודע לנו שאח"כ רשם את נישואינו בראשון לציון)". בספרי הרשומות בארכיון של ראשון לציון לא מופיע כל רישום של חתונת הזוג בן־צבי, ויתכן שרחל ינאית מרמזת כאן על אישרור הכתובה דאירכסא שנחתמה בראשון לציון.

בניגוד לתיאורה של רחל ינאית, שממנו עולה הרושם של טקס חתונה שהתקיים באמצע ישיבה מפלגתית, שלא בנוכחות המשפחה וכמעט ללא סממנים מסורתיים פרט לטבעת, החתונה מתוארת באופן שונה במכתב ששלח דוד בן־גוריון לפולה אשתו, ב־28 בדצמבר 1918, מיפו, ובו הוא מתאר את החתונה שהתקיימה יומיים קודם, ב־26 בדצמבר:

לפני יומיים היתה לנו פה שמחה: בן צבי התחתן. את רואה, לא רק אני מסוגל לשטות כזו [...] אשת בן צבי, החברה רחל. סיפרתי לך עליה כמה פעמים. ותמונתה נמצאת באלבום שלי. עד שעה לפני החתונה לא ידענו כלום. היתה לנו ישיבה של הועד המרכזי של המפלגה (זה היה שלשום) ובן צבי הזמין אותי לבית רחל לשתות כוס יין לאחר הישיבה. חשדנו שזה לא עניין פשוט. כשבאתי לשם מצאתי את בן צבי נבוך, והבינותי מה הדבר. החתונה נערכה אצל בן עירו של בן צבי, א.ז. רבינוביץ, סופר עברי עתיק. עשרה חברים היו נוכחים והטקס נערך כדת משה וישראל, עם קידושין, כתובה וכל השאר. בקיצור, בן צבי שלנו סידר הדבר בכל פרטי הפרטים. אני חושש שיש לי פה קצת אשמה. את יודעת שדוגמה רעה משפיעה. (מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל אביב תשכ"ח, עמ' 56).


גם רחל ינאית וגם בן־גוריון מזכירים את ממד ההפתעה שבאירוע, כל אחד מהזווית שלו, ושניהם מתארים את א.ז. רבינוביץ (אז"ר) שערך את טקס החתונה: "הסופר הישיש", בלשונה של רחל ינאית או "סופר עברי עתיק", בלשונו של בן־גוריון. אז"ר היה דמות מוערכת על בן־צבי עוד מילדותו, הוא היה בן עירו של בן־צבי (פולטבה), והיה מורו ב"חדר". אך לפי עדותו של בן־גוריון, הטקס התנהל כדת משה וישראל, עם מניין של עשרה חברים, "קידושין, כתובה וכל השאר" . איננו יודעים מה קרה לכתובה המקורית, ואנו למדים על אובדנה רק ממציאתה של הכתובה דאירכסא.


החלוצים וטקסי המעבר המסורתיים

בני העליות הראשונות, ובעיקר אנשי העלייה השנייה, שהיו ציונים סוציאליסטים, העמידו את עולם הערכים היהודי במבחן הציונות המתחדשת. הם שללו חלק מסממני הגלות והדת, וביקשו לעצב תרבות לאומית עברית חדשה ולצקת בה תכנים חדשים. הרצון לשינוי וליצירת תרבות ציונית חלופית בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו למשל בשאלת אופיים של טקסי המעבר ובראשם טקס הנישואין המסורתי.

מוטי זעירא טוען בספרו "קרועים אנו", שבשנות ה־20, כחלק מהאתוס המהפכני של החלוצים, נשחק מאד מעמד טקס הנישואין. הם ראו בחתונה ובמשפחה ביטוי לבורגנות של דור ההורים, ומוסד שיש לצאת כנגדו. הגושפנקה הדתית הייתה בעיניהם חסרת משמעות, וזוגות רבים היו למשפחה בעיני עצמם ובתודעת הקהילה שחיו בה – ללא חופה וקידושין. אבל במקביל ניכרה גם תופעה שהיקפיה היו גדולים ממה שנוטים לחשוב של חלוצים שערכו בחשאי ובגלוי חופה אצל הרב או השוחט המקומי. ( מ' זעירא 2002, עמ' 154).


נ' בהרוזי ברעוז טוענת שכחלק מתהליך העיצוב מחדש של הטקסים, הם הפחיתו גם ממעמדה של הכתובה:

יש לציין כי יחסה של הציונות המתחדשת אל הכתובה המסורתית לא היה עשוי מקשה אחת. הפולמוס שנוצר סביב התאמתה של הכתובה למציאות הישראלית, משקף את ההתחבטות בין חיפוש ביטויים חדשים למסורת, לבין המעטת ערכה של הכתובה עד כדי ביטולה המוחלט. בשנת 1912 נחוגה ברחובות חתונתם של כמה זוגות מחברי ה"שומר"', ביניהם צפורה ואלכסנדר זייד. עורך האירוסין היה האיכר אלטשולר שקידש את הזוגות בטבעת אחת שעברה מזוג לזוג, מתחת לדגל ה"שומר" שנמתח על גבי ארבעה רובים. אף כי בעיצומה של החגיגה נכתבו הכתובות ונחתמו כדת וכדין בבית השומרים, אין ספק כי הטקס במהותו היה חילוני. נישואי יצחק בן צבי (שכונה אבנר) נשיאה השני של מדינת ישראל, לרעייתו, רחל ינאית בן צבי, נערכו בעת ישיבה של מרכז המפלגה בשנת 1918 לא על ידי רב כמקובל, אלא על ידי הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר). (חתונה מקומית, 2005, עמ' 84).


מדבריהם של זעירא ובהרוזי ברעוז עולה שהיחס של בני העליות הראשונות לטקס החתונה ולכתובה היה ביקורתי, אך הם לא שללו ולא ביטלו אותו לחלוטין. היו ביניהם שהמשיכו לקיים חתונות מסורתיות ולכתוב כתובות. חלק לא קטן מהחתונות נערכו שלא על ידי רב, והכתובה שהייתה מסמך מסורתי וישן, לא התאימה לתרבות הארצישראלית החדשה והסוציאליסטית. היצירתיות פרצה גבולות, נוסח הכתובות החדש היה שוויוני, התפתחו נוסחים חדשים שנכתבו בשפה העברית, ונתנו מקום שווה זכויות וחובות לכלה ולחתן.

מטקס החתונה שארגן יצחק בן־צבי איש העלייה השנייה, ומהקפדתו על הכתובה דאירכסא אנו יכולים ללמוד על המחויבות שהייתה לו למסורת היהודית שאותה ינק מילדותו.



* אריק וירצבורגר הוא סמנכ"ל חינוך ביד יצחק בן־צבי

* המאמר התפרסם בחוברת 263 של 'עת־מול' כתב העת לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל > https://www.ybz.org.il/etmol