גוּני - רגעים ותמונות במעגל החיים הישראלי


גם היום, על אף השנים הרבות שחלפו, דמותו של גוּני הַרניק שנפל בקרב על הבופור ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, 6 ביוני 1982, עודנה חקוקה על לוח לבם של רבים. לאחרונה העלתה אמו, רעיה הרניק, את תמונותיו של גוני לרשת במסגרת מיזם 'נשארים בתמונה' של יד בן־צבי שבמסגרתו תיעדו מאות אנשים את אלבומם הפרטי ואת סיפור משפחתם.

יוסי נמרי, רכז במיזם 'ישראל נגלית לעין' ומתנדב בצוות התיעוד של 'נשארים בתמונה' בימי הקורונה, סייע לרעיה לתעד את אלבומו של גוני. עבורו הייתה זו סגירת מעגל: הספר שכתבה רעיה, 'גוני', השפיע על עשרות נערים ונערות שהדריך ב'תגלית', ואף על חייו של ילד יתום אחד, שמצא בו תקוה, נחמה ומעט מזור לכאבו.

גוני (גיורא) נולד בירושלים ב-1956 ובה גדל. מאביו, המוזיקאי והמלחין מאיר הרניק, ירש את האהבה למוזיקה, וכנער ניגן בתזמורת הנוער הירושלמית והיה חניך ומדריך בתנועת הצופים. עם שניים מחבריו יצא למסע לילי ברגל מירושלים לתל אביב. השניים פרשו בדרך, אך גוני לא ויתר והמשיך לצעוד לבדו, נחוש להשלים את המסע. עם שחר, הגיע לבית סבתו בתל אביב, ולפני ששקע בשינה עמוקה ביקש שתתקשר לאמו כדי שלא תדאג. כשהקיץ בשעת ערב סעד את לבו, ואחר כך נפרד מסבתא ושב לביתו (הפעם באוטובוס) בירושלים.



בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים היה גוני בשנתו האחרונה בתיכון שליד האוניברסיטה. הוא החליט להתנדב בבית החולים 'הדסה'. כעבור שנה, בשנת 1974 התגייס לצה"ל, התנדב לסיירת גולני והיה לקצין בחטיבת גולני. ב-1980 התמנה לפקד על הסיירת. אביגדור קהלני סיפר עליו "הסיירת הייתה כמין סמל שהלך אחרי אדם אחד, אחרי גוני. ובכל מקום שאלו: מה גוני אומר, מה גוני עושה, מה גוני החליט".


במאי 1982, גוני יצא לחופשת שיחרור מהצבא. הוא התקבל ללימודים בפקולטה לחקלאות וחלם להקים משק במושב. כעבור שבועיים, שעות ספורות לאחר מסיבת השחרור עם חבריו, שמע גוני על החלטת הממשלה להיכנס ללבנון. בו ביום החליט גוני המשוחרר הטרי לעלות ללבנון ולקחת חלק בלחימה, למרות שאפילו לא קיבל "צו 8" למילואים.

בשבת, 5 ביוני 1982, נסע צפונה עם חברתו. סמוך לגבול לבנון נפרד ממנה והצטרף לסמח"ט גולני, גבי אשכנזי. למחרת חצו את הגבול, בדרכם לכיבוש הבופור. בתחילת הלחימה מפקד הסיירת שהחליף את גוני רק שבועיים קודם לכן, משה קפלינסקי, נפצע. גוני נשלח לפקד על הסיירת ולהוביל את הקרב. בתדרוך טרם היציאה לקרב אמר לחייליו: 'אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים. אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר'. המשימה הושלמה בהצלחה והבופור נכבש בקרב לילי עיקש, אך לא בלי אבדות: שבעה חיילים נהרגו וגוני ביניהם. בדירתו נותר כרטיס הטיסה לטיול באמריקה, שנועד לאותו יום.


אמו רעיה קיבלה את הבשורה בביתה כעבור יומיים. לימים התפרסמה כאחת ממובילי המחאה של ההורים השכולים במלחמת לבנון, תופעה חדשה בחברה הישראלית. במקביל יזמה מפגשי דיאלוג עם אישים בעלי השקפה פוליטית ודתית המנוגדת לעמדותיה. שנה לאחר נפילת בנה פרסמה רעיה את ספרה 'שירים לגוני' (1983) בעידודו של המשורר חיים גורי. כמה מהשירים נכתבו עוד כשגוני היה ילד, ורעיה סיפרה שהייתה לה תחושת בטן שהוא יהיה אתה רק לזמן קצוב. כבר בהיותו כבן 14 כתבה:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי


בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי


אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה


בהמשך פרסמה ספרי שירים וספרי ילדים, בהם 'גוני' (1990) על חייו ומותו של בנה והספר 'אחי אחי' (1993), זוכה פרס זאב לספרות ילדים, העוסק בילד ששכל את אחיו.


בימי הקורונה תיעדה רעיה את אלבום התמונות של בנה באמצעות מיזם 'נשארים בתמונה', המאפשר לכל מי שחפץ בכך לתעד את אלבומי חייו ואת סיפור משפחתו ולחלוק אותם עם הציבור. בתהליך התיעוד סייע לרעיה יוסי נמרי, אחד מרכזי מיזם 'ישראל נגלית לעין'. עבור יוסי, מורה דרך ואיש חינוך, הייתה זו סגירת מעגל מרגשת: בהדרכותיו לנוער יהודי מחו"ל בהר הרצל, הוא נוהג לפקוד את קברו של גוני ולתת לחניכיו לקרוא קטעים מספר הילדים 'גוני' (שתורגם לאנגלית). הקריאה מלווה בחיוכים ובדמעות, וממחישה לבני הנוער חלק ממשמעות החיים בישראל.


מפגש מפעים נוסף אשר קשור לספר 'גוני' ראשיתו לפני כ-30 שנה, בעת שיוסי שירת כקצין מילואים בשומרון, שם ליווה מדי יום ילדים מביתם בהר ברכה לבית הספר באלון מורה. כבר אז היה הספר 'גוני' חלק מהפק"ל הקבוע אותו נשא. בתום חודש של ימי מילואים, בטרם נפרד מהילדים, העניק יוסי את הספר שי לאחד הילדים, שמבטו העצוב נגע ללבו. אביו של הילד נרצח בפיגוע זמן קצר קודם לכן, ויוסי חש שהספר יעניק לבן החמש תמיכה ומשענת, שכן מעבר להיותו ספר נפלא יש בסופו מסר חשוב שכתבה רעיה: "הוא לא נהרג כי שנא ערבים, והוא לא נהרג כי רצה להיות גיבור. הוא נהרג בגלל האהבה לארץ היפה הזאת שבה טייל כילד וכנער, ולצבא שהוא חשב שהוא הטוב מכולם ולסיירת ולחייליה שהאמין בהם." הילד שמח לקבל את המתנה ואמו שלחה ליוסי מכתב תודה מרגש.

לפני כשנה, הופתע יוסי לקבל פנייה בדף הפייסבוק שלו. צילום דף ההקדשה שכתב לבן החמש מהר ברכה לפני 30 שנה צץ למול עיניו. היה זה יאיר פרג, הילד שגדל מאז והפך לאב בעצמו, אך לא שכח את הספר 'גוני' אותו אהב כל כך ואשר היה לחלק משמעותי בילדותו.



העובדה שהספר 'גוני' נגע בלבם של ילדים רבים, והוא ממשיך להיות נוכח בחיינו, מחממת את לבה של רעיה הרניק, המתגוררת כיום בדיור מוגן בירושלים, ולדבריה, כך היא 'מרגישה שחלק מגוני ממשיך לחיות.'


לאלבום גוני הרניק ב'ישראל נגלית לעין' > https://bit.ly/2XqLeqU

לאלבום רעיה הרניק > https://bit.ly/2XtrnaB

להצטרפות למיזם 'נשארים בתמונה', ערכה מקוונת לתיעוד האלבום הפרטי > https://www.ybz.israelalbum.org.il/


'גוני', מתוך פרויקט 'פנים. יום. זיכרון', בית אבי-חי. יוצרים: המחלקה לאמנויות בבצלאל בהנחיית שרה ג'ין חתוכה


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR