הילולה בסימן שאלה

מאת: דותן גורן |

לזכר סבי, יצחק (אייזיק) ירושלמי, נפטר בי"ז באייר (ערב ל"ג בעומר) תשס"ב

ממערב למושב מירון שוכן אחד החשובים והידועים שבאתרי העלייה לרגל היהודית בישראל: מקום קבורתם של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ורבי אלעזר בנו. מימי הביניים נודע הציון בספרות עולי הרגל ומאז תקופת המקובלים של צפת במאה השש-עשרה הפך אתר עלייה לרגל, בייחוד בהילולה המסורתית ביום פטירתו של רשב"י בי"ח באייר (ל"ג בעומר).

גלויה מ-1920 המתארת ישיבה, בית כנסת ובית זקנים באתר (ארכיון יד בן-צבי)


השנה, בעקבות משבר נגיף הקורונה, התפרסם בתקשורת כי מדינת ישראל נערכת להילולת ל"ג בעומר במירון הקטנה בתולדותיה. רק כמה מאות אנשים ישתתפו במספר הדלקות מצומצם – זאת בניגוד להילולה בשנה רגילה שבה פוקדים את קבר רשב"י עשרות ומאות אלפי חוגגים. במאמר זה אבקש להתחקות אחר כמה מהילולות ל"ג בעומר שלא נערכו או בוטלו מיום הקמת המדינה.

מדינת ישראל נולדה בעיצומם של ימי ספירת העומר, בה' באייר תש"ח (14.5.1948). כשבועיים לאחר מכן לא התקיימה במירון ההילולה המסורתית בשל קרבות מלחמת העצמאות: "בשנים כתיקונן נשואות עינינו בליל זה לקבר רבי שמעון בר יוחאי שבמירון. אך השנה, היו עינינו נשואות לאש הנדלקת בהר ציון ובחורבת רבי יהודה החסיד" (הארץ, 27.5.1948). במהלך המלחמה שימש אזור מירון כבסיס לכוחות 'צבא ההצלה' בפיקודו של קאוקג'י, ולבסוף נכבש בידי חטיבה 7 של צה"ל במבצע 'חירם' (28-31.10.1948). בימים הבאים הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, ערכו בקבר רשב"י תפילה לשחרור הגליל (הצופה, 4.11.1948).


בין ראשוני המבקרים ב"מירון המשוחררת" היה העיתונאי הצפתי יעקב חזנובסקי, שתיאר את חילול המקום הקדוש ואת העזובה ששררה בו:

בחרדת קודש נכנסים אנו לבנין המחולל. כבר בכניסה נראים מעשה החילול. שערי הברזל הגדולים שבבנין הורדו. בחדרים הרבים שבצדי הבנין, שימים אחדים לפני ל"ג בעומר נתפסים על-ידי משפחות שלמות – סרחון של גללי צאן ובקר. חדרים אלו שמשו לרפתות. המזוזות שבפתחים הורדו, הליכלוך והזוהמה ממלאים את כל החצר הגדולה, ששימשה מקום להלולא דרשב"י. נכנסים אנו לאולם הגדול. באמצעו עומד קברו של הרשב"י ובצדו של האולם קברו של אלעזר בנו. גדר הברזל הגדולה שמסביב קבר הרשב"י מעוקמת ונראה שנעשה נסיון לחלל את הקבר עוד ברגע האחרון של הנסיגה. לוחות שיש שונים, ששימשו אבני זכרון, הורדו בכוח מן הקירות ומתגוללים על הרצפה. פתחנו בתפילת מנחה. תפילת הודיה ראשונה על קברו של ר' שמעון בר יוחאי [...] עמודי ההדלקה המסורתיים נשארו שלמים. הכפר הערבי מירון החולש על הסביבה עזוב מיושביו. על כל המרחבים הגדולים שוכן הוד קדומים (הצופה, 5.11.1948).

בל"ג בעומר תש"ט (1949) חודשה ההילולה בקבר הרשב"י. הייתה זו למעשה הילולת ל"ג בעומר הראשונה במדינת ישראל, ובה גם נחוג מלאות שנה לשחרור צפת. "מירון מוארת כולה [...] במעגלי הרוקדים שולבו דורות, השקפות ועדות, גילים ומנהגים: חסידים, לובשי מדים ואנשי משקים גם יחד". ביום חג זה הוקם המושב מירון בידי עולים וחיילים משוחררים מתנועת 'הפועל המזרחי' (דבר, 17.5.1949).

ההילולה בתש"ט נערכה בהשתתפות כעשרים אלף איש - למרות האיסור הרשמי להגיע למירון, שעליו הוחלט במוסדות המדינה עקב סכנת המיקוש באזור. בעיתונות נרמז כי ביטול החגיגות הרשמיות בל"ג בעומר במירון, נגרם למעשה עקב סכסוך בין שר הדתות הרב יהודה לייב (פישמן) מימון לבין האדמו"ר מבויאן (הרב מרדכי שלמה פרידמן) על זכות ההדלקה בקבר הרשב"י. השניים פנו לדין תורה, ומתוקף זכות אבות הוחלט כי האחרון רשאי לערוך את ההדלקה. בשעה 21:00 התקיים הטקס, שבו נמצאה מעין פשרה: שר הדתות הדליק את הלפיד והעבירו לאדמו"ר מבויאן, שהדליק את מדורת בר יוחאי (על המשמר, 17.5.1949; הצופה, 17.5.1949).


בתצלומים מימין לשמאל: תהלוכת ל"ג בעומר בצפת, יהודים וערבים בקבר רשב"י בשנות ה30, ההילולא בשנות ה-50 (ארכיון יד בן-צבי)

בשנות החמישים של המאה הקודמת הלכו ורבו עולי הרגל, שהתאספו לחגוג את הילולת ל"ג בעומר במירון. אלו הציבו בפני רשויות המדינה אתגר ארגוני ובטיחותי בשל הסכנה הכרוכה בהתכנסות אלפי אנשים במקום (בל"ג בעומר תרע"א 1911 נהרגו ונפצעו עשרות אנשים בהתמוטטות מעקה הגג עקב העומס). בעוד אנשי משרד הדתות ועיריית צפת פעלו לערוך את ההילולה כסדרה ותכננו להרחיבה, ביקשה משטרת ישראל למנוע את קיומה או לכל הפחות לצמצמה. מסיבות אלה עמדה בפני ביטול הילולת ל"ג בעומר תשי"ג (1953). כיוון של"ג בעומר חל לראשונה בתולדות המדינה במוצאי שבת, וכדי למנוע חילול שבת "והציבור לא יספיק להגיע", קבעה הוועדה המארגנת מבעוד מועד "לסדר את התכנית המרכזית וההדלקה ביום הראשון בשעה 12:30" (דבר, 22.4.1953). בפועל התקיים טקס ההדלקה בצאת השבת בידי הרב שמחה קפלן, רב העיר צפת (שמונה לכך על-ידי האדמו"ר מבויאן), וביום ראשון בצהריים התקיימה הדלקה נוספת מטעם משרד הדתות. למרות החששות שרר במירון סדר למופת, תודות לגיוס עשרות שוטרים מכל הגליל (מעריב, 3.5.1953, דבר, 4.5.1953).

בחלוף שלוש שנים התנתה המשטרה את קיום החגיגות בהגבלות חמורות על מספר המשתתפים ודרכי הגעתם למירון. בכלי התקשורת אף פורסמה הודעה מטעם משרד הדתות על ביטול ההדלקה המסורתית (חרות, 12.4.1956). הודעה זו עוררה את זעמם של פרנסי צפת ובייחוד מהעדה הספרדית, שראתה בכך חילול קודש ומזימה להפקעת השליטה מידיה בקבר רשב"י (ידיעות אחרונות: 27.4.1956, 30.4.1956). בל"ג בעומר תשט"ז (1956) נכחו רק כחמש מאות משתתפים "שהורשו לעבור עד מירון ובשירה ובריקודים חגגו הכנסת ספרי התורה לקברו של הצדיק" (הבוקר, 29.4.1956). משרד הדתות התכחש לאחריותו לביטול ההילולה והטיל את האשמה על משטרת ישראל, שקיבלה את ההחלטה "מטעמי בטחון ציבורי" (הארץ, 2.5.1956). תחת לחץ ציבורי, נאלצו במשרד הדתות להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים שהובילו לביטול החגיגות. הוועדה החליטה כי הבעלות על מבנה הקבר וסביבתו תופקע מחזקת הקדש העדה הספרדית בצפת ותועבר לרשות מיוחדת שתוקם לצד משרד הדתות. בהמלצותיה התייחסה הוועדה למצבו הפיזי של הקבר שהוזנח והציעה מענה לבעיות תברואה, בטיחות ונגישות, כדי לאפשר קליטתם של אלפי אנשים באתר בשנים העוקבות.

פעם נוספת שבה בוטלה ההילולה במירון, הייתה בשנת תשכ"ז (1967) - טרום מלחמת ששת הימים. בשל המתיחות הביטחונית בישראל וגיוס כוחות מילואים ערב המלחמה ('תקופת ההמתנה') גברה ההתנדבות האזרחית בהכנות אליה בכל שדרות הציבור. רב היישוב מירון מאיר זאב שטרן (המכהן בתפקידו זה עד היום) "יצא בראש תלמידיו בשבת [...] לחפור שוחות-בטחון במירון בעקבות הוראה שנתקבלה מפיקוד הצפון". לתלמידיו הזכיר הרב שטרן את מעשי הכהן הגדול בבית המקדש בעתות מלחמה: "שמע ישראל – אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם [...] ולכן חובה ומצווה לעשות את הביצורים בשבת קודש". בכך התחקה אחר מעשיו של הרב אברהם זיידה הלר בצפת בימי מלחמת העצמאות. סמוך לערב פסח תש"ח פרסם הרב הלר (יחד עם הרב וינגוט) פסק הלכה שהתיר לצאת לעבודת ביצורים בשבת וחג. הרב הלר עצמו, שהיה בן שבעים ושלוש ב-1967, "התייצב בהג"א וביקש לשבצו בכל תפקיד" (דבר, 29.5.1967).

ההילולה במירון באותה שנה נערכה במתכונת מצומצמת מהרגיל. העיתון מעריב דיווח ב-28.5 כי "לעומת 100 אלף חוגגים בשנים קודמות – [חגגו] כ-300 עד 400 איש ליד קברו של התנא [...] 4 שוטרים שמרו על הסדר לעומת 400 של אשתקד". בוטלה התחבורה הסדירה לאתר, לא נפתחה תחנת מגן דוד אדום, ובעלי הדוכנים נאלצו להחזיר את סחורתם בהפסדים. בפתיחת החגיגות, נכתב במעריב, "בהובלת ספר התורה ביום ששי מבית עבו למירון, השתתפו רק מעטים. בהיעדרם בלטו נציגי שגרירות צרפת, שמאז קום המדינה הם משתתפים בקביעות בחגיגות אלו". בצאת השבת הוחל בהדלקה במירון:

'הדליק את המדורה הראשונה האדמו"ר מקאלב, הרב מנחם מנדל טאוב, ואת המדורה השנייה הדליקו חסידי 'זבול' מירושלים, שהגיעו עוד ביום ששי. חסידי ברצלב אמרו תהילים למען בטחון המדינה. את המדורה הרשמית ידליק היום בשעה 12 בשם הרבי מבוינוב [האדמו"ר מבויאן], הרב שמחה הכהן קפלן, רבה הראשי של צפת. משערים כי בטקס 'החלקה' ישתתפו רק מעטים שיגזזו בפעם הראשונה את שערות ילדיהם בני השלוש' (מעריב, 28.5.1967).

עיתון הצופה סיפר על "אחד שלא ויתר על הילולת מירון", חסיד קרלין מטבריה המצוין בשם אליעזר ש'. במסגרת הכוננות למלחמה מצא עצמו אליעזר עם יחידתו בשירות מילואים אי-שם, הרחק מהגליל, אך החליט שלא לוותר על המסורת ארוכת השנים של העלייה לקבר רשב"י. "למפקדו סיפר סיפורה של מירון, על קסמי ההוד השרויים בה והאגדות המהלכות סביבה, וזה האחרון כמדומה והשתכנע, עד כדי כך, שהתיר לחיילו ל'קפוץ' למירון. חצי שעה של שהייה הספיקה לו, לאיש המילואים ופרק זמן זה הספיק לרקד עם חבורת הזקנים, לשפוך צקון לחשו ולחזור ליחידתו, מהלך שעות רבות מעלה הגליל. ולא נותקה המסורת..." (הצופה, 31.5.1967).

אותו אליעזר ש' הוא אליעזר שפר ז"ל, מחנך ואיש ציבור ידוע בציונות הדתית. לימים העיד כי מאז ה"חלאקה" שלו בגיל 3 לא החמיץ אף ל"ג בעומר במירון, למעט בימי מלחמת העצמאות. גדוד הצנחנים שלו חנה בימי הכוננות של 1967 ליד רמלה, והוא השיג שחרור מיוחד ממפקדו, מוטה גור – שאמר כך: "כל רגע צפויה תקיפה ולא ידוע מתי תתחיל המלחמה [...] אני אומר לך מראש: אם אתה חוזר ואנחנו לא במקום שחנינו, לך ישר לכלא 6 ותתארח שם לחודש, אין צורך לבוא אליי לשפיטה ". שפר הספיק לשוב ממירון ולהשתתף בלחימה על איחוד ירושלים עם גדודו, ולימים גם יחגוג במירון את החלאקה של נינו.

ד"ר דותן גורן, חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה

לעיון נוסף

ד' בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל 1968-1948, ירושלים תשס"ז.

ע' בר, "בין מסורת לחידוש: יום השנה לשחרור צפת וההילולה במירון, תש"ט", י' ידגר, ג' כץ וש' רצבי (עורכים), מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, שדה בוקר תשע"ד, עמ' 310-284.

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR