מדמשק לירושלים דרך פרנקפורט - סיפור חייה המדהים של בוליסה דאנה


מאת: שפרה לשם.

ביום ראשון, ה־22 בפברואר 1948, נקטפו חייה של בוליסה דאנה בפיגוע תופת שהתרחש ברחוב בן־יהודה בירושלים. היה זה פיגוע רב נפגעים, הגדול מסוגו באירועי שנת תש"ח. פיצוץ שלוש מכוניות תופת, שהונחו במקום בידי חיילים עריקים מהצבא הבריטי, החריבו מבני מגורים ובתי מלון. פרשת חייה של בוליסה דאנה ומותה הטרגי, נקשרים לאירועים היסטוריים רבי משמעות בתולדות עם ישראל ובתולדות ירושלים בפרט.


שווסטר זלמה עם הילדות המאומצות, שמחה קלדרון מימין ובוליסה דאנה משמאל

מדמשק לירושלים

בוליסה דאנה נולדה בדמשק בשנת 1920 להוריה, משה ושפרה, אחות לאברהם בן השנתיים. לאחר מות אשתו הראשונה, בוליסה לבית סעיד, נישא משה לאחותה הצעירה שפרה, וכשנולדה בתם קראו לה בשמה. משה דאנה היה סוחר בדים, ואמהּ רקעה על כלי נחושת ומכרה אותם בחנותה שבדמשק. לאביה היו גם חמישה ילדים מנישואיו הראשונים, ששלושה מהם ברחו לבואנוס איירס מאימת הגיוס העות'מאני במלחמת העולם הראשונה.

ההתעוררות הלאומית־ערבית בסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה לוּותה בנימה אנטי־יהודית ודחקה את רגלי היהודים ממקורות פרנסתם. בעקבות המצב החליטה המשפחה לעקור לירושלים, ובאביב 1920 יצאו בני המשפה לדרך, ואִתם יצאה גם הבת הנשואה רחל, שהייתה אז בהיריון, ושני בניו של בעלה, הרב יעקב מונסה. בדרכם ירושלימה חנו בביירות אצל קרובי משפחה, ובמהלך ארוחת הפרֵֵֵֵדה הוכשה האם בידי נחש ארסי ומתה. בט"ו באייר תר"ף (3.5.1920) נטמנה בבית הקברות היהודי בביירות, כשהיא בת 25 במותה.

בהגיע המשפחה לירושלים חלתה בוליסה בדיזנטריה ואושפזה בבית החולים "שערי צדק". בשלב זה, לפי גרסת האחות ("שווסטר") זלמה מאיר, נעלם אביה ולא שב לקחתה. לפי גרסת המשפחה, לעומת זאת, ריחם מנהל בית החולים, ד"ר משה וואלך, על הפעוטה והחליט להשאירה אצלו. מן הסתם טובים היו סיכוייה לשרוד בחסותו מבבית אחותה, רחל מונסה, אישה צעירה ללא ניסיון, שנטל הטיפול בילדי אביה נפל עליה נוסף על הטיפול בשלושת ילדיה.

כך או כך אימץ ד"ר וואלך את בוליסה, ואולם מי שגידלה אותה הייתה שווסטר זלמה עצמה, האחות הראשית של בית החולים, שכבר טיפלה בילדה מאומצת אחרת ששמה שמחה קלדרון. ד"ר וואלך ושווסטר זלמה, יש לציין, לא נישאו עד אחרית ימיהם.


אחיות ופעוטות בבית החולים 'משגב לדך', זלמה במרכז

אחת העדויות המעניינות על הווי בית החולים באותן השנים הוא ספרה של רות שרם, "מלאכים בין הסלעים", העוסק בבית החולים בתקופת המנדט. בספרה מספרת שרם רבות על יחסם של הד"ר וואלך ושוועסטר זלמה לבתם המאומצת. וואלך נהג להזמינה לסעוד עמו בשבתות ובחגים בביתו, אך עם זאת נקט כלפיה שיטה חינוכית גרמנית־פרוסית ודרש ציות. לעומתו השווסטר זלמה שימשה לה אם טובה, נהגה לקנות לה עפרונות צבעוניים, משחקים ובובות. מעל לכול חינכה אותה לאהבת מוזיקה, והייתה משמיעה לה יצירות מוזיקליות מספריית התקליטים הקלסית שבחדרה.


ביומנה של שווסטר זלמה, כתבה האחות לימים כי בשנת 1925-6 יצאה לחופשה בת שלושה חודשים לבקר את משפחתה בפרנקפורט: "בנסיעתי זו לקחתי עמי את בוליסה, ילדתו המאומצת של ד"ר וואלך. נסעתי דרך קהיר ואלכסנדריה ומשם לנאפולי ועליתי על רכבת לגרמניה. בעת הביקור הוצע לי לנהל בית חולים בלייפציג, אך דחיתי הצעה קוסמת זו בגלל בתי המאומצת, כי לא יכולתי להפקירה. יותר לא יצאתי לגרמניה". זלמה, כותבת שרם, גידלה את בוליסה ואהבה אותה אהבת נפש. בהקדשות על תמונות וספרים שהעניקה לילדה, חתמה Ima (אמא), ובתמונת פספורט מ־1928 רשמה בגרמנית: "מיינר ליבן (יקירתי) בוליסה, מאמא שלך".

בוליסה התפתחה לילדה פקחית ויפה, בעלת עור חום־זהוב, שיער שחור ועיניים שחורות וגדולות. בהיותה בת שמונה נמצאה בעבורה מסגרת משפחתית הולמת – בני הזוג הזוג לודוויג וצסי שאול מברסלאו - משפחה מסורתית ללא ילדים. לשם כך, בספטמבר 1927, הוצא לבוליסה דרכון.



מירושלים לפרנקפורט ובחזרה

בברסלאו החלה בוליסה את לימודיה בבית הספר העממי האורתודוקסי, ובאותה עת שימש ד"ר שאול מרצה באוניברסיטת ברסלאו. עם עליית הנאצים לשלטון וחקיקת "חוק הפקידות", שנועד להרחיק יהודים ממשרות ציבוריות, פוטר ד"ר שאול מהאוניברסיטה. בעקבות פיטוריו, כנראה ב-1934, עקרו בני המשפחה לפרנקפורט, שם השתלב האב בהוראה בבית הספר התיכון היהודי של הקהילה האורתודוקסית, ובוליסה המשיכה אף היא את לימודיה באותו בית ספר. בית הספר דגל בגישתו של הרב שמשון־רפאל הירש, שטבע את המושג "תורה עם דרך ארץ", ולפיה שולבו לימודי תורה ויהדות עם מקצועות כלליים. מ־1936 נוספו גם מקצועות מעשיים, על מנת להכשיר את הצעירים לחיים בארץ ישראל, והבנות למדו כלכלת בית, תפירה וחקלאות.


משפחת שאול העניקה לבוליסה את מיטב החינוך: היא למדה לנגן על פסנתר, השתלבה בשיעורי הספורט לנוער של "אגודת ההתעמלות היהודית" והשתתפה בפעילות התרבותית של הקהילה. שנים מאוחר יותר, לאחר מותה, מהמעט שהותירה אחריה בלטו בעיקר הספרים: סידור התפילה, ספרי הציור של גדולי האמנים וחוברת ציור ורישום. בפנקס כתובות קטן מ־1941 רשמה בוליסה ביומנה פתגם משל רבינדרנת טאגור: "בשנתי, חלמתי שהחיים הם שמחה/ הקיצותי, והנה הם חובה/ בפעלי, גיליתי שגם בחובה יש חדווה". מילותיו של החכם ההודי הופיעו, כך מתברר, גם על קיר חדרה של שווסטר זלמה, והיו נר לרגליה.

בוליסה יצאה מהארץ עם פספורט בריטי־פלשתיני. בחלוף עשר שנים, משפג תוקפו, חידשה אותו במשרדי הקונסוליה הבריטית בפרנקפורט, והוא שהציל לימים את חייה. מהדרכון אפשר ללמוד על תנועותיה עד הגעתה בחזרה לארץ.

אירועי "ליל הבדולח" הכתיבו מציאות אחרת בגרמניה ושינו את החיים לחלוטין. בליל ה־9 בנובמבר 1938 ניתזו בפרנקפורט רסיסי זכוכית מחלונותיהם המנופצים של חנויות היהודים; מבני ציבור ובתי עסק נהרסו ונבזזו; בתי כנסת וישיבות נשרפו. יהודים נדחפו אל הרחובות, סופגים קללות ומכות מהמון זועם. כך גם בוצעו מעצרים שרירותיים, בעיקר של גברים, וגם ד"ר שאול נעצר ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד. לימים נספו בני הזוג שאול בשואה: ד"ר שאול לא שרד את תלאות המעצר בבוכנוואלד ונפטר ממחלה זמן קצר לאחר שחרורו, ואות החיים האחרון מאשתו צסי הגיע אל קרוביה מתחנת הרכבת בפרנקפורט – בגלויה המביעה חשש מעתיד בלתי ידוע. צסי שאול שולחה לגטו לודז' ברכבת השילוחים ב־19 באוקטובר 1941.

בוליסה, לעומתם, הצליחה להימלט. בזכות הדרכון הבריטי שהיה בידיה הצליחה להסתלק במהירות מגרמניה, והחותמות מספרות שמפרנקפורט יצאה ברכבת לכיוון תחנת ברנרו – מעבר גבול בין אוסטריה לאיטליה בהרי האלפים – לאחר מכן חצתה גם את הגבול לאיטליה ומנמל נאפולי הפליגה לחוף מבטחים. ב־5 בדצמבר 1938 הגיעה בחזרה לנמל הנוסעים של תל אביב.


חותמת הנשר הנאצי וצלב הקרס בדרכונה הבריטי של בוליסה דאנה, 1938.


בחזרה לירושלים

בינתיים בירושלים, בינואר 1936, נפטר משה דאנה, אביה של בוליסה. כשנה לאחר מותו נסע אחיה אברהם בן ה־17 לאחיו בארגנטינה, שבינתיים התבססו בה היטב. בתקופה זו הוא ובוליסה היו בקשר מכתבים, וכשנודע לאברהם שבוליסה שבה ארצה, חזר גם הוא לירושלים. אחרי שנות פירוד רבות שבו השניים להיות ביחד ולא נפרדו עוד עד יום מותה. בכל תקופת שהותה בגרמניה התכתבה גם שווסטר זלמה עם בוליסה. כששבה בוליסה ארצה שמחה אמה המאמצת על החינוך ועל הידע הרב שרכשה שם, בעיקר בספרות גרמנית ובמוזיקה.

עם שובה לארץ שאפה בוליסה להיות עצמאית מבחינה כלכלית, ובעזרת זלמה מצאה עבודה אצל משפחת שטרן, משפחת תעשיינים אמידה שהתגוררה בבית גדול באזור ממילא. המשפחה, אגב, אירחה המשפחה את הרצל ב־1898, כשהגיע לפגוש את הקיסר הגרמני בביקורו בירושלים. בבית שטרן הוקצה לבוליסה חדר נפרד, והיא סעדה את הוריו הקשישים של מרדכי־מקס שטרן עד יום מותם. בתקופה זו נרקמה ידידות עמוקה בינה לבין יונה ארואסטי, נערה שהתגוררה אף היא בבית שטרן וטיפלה בילדים. הקשר ביניהן הוביל לנישואיו של אחיה אברהם עם יונה ולהידוק הקשרים בין השלושה.

לאחר מות הקשישים לבית שטרן בפברואר 1945, החלה בוליסה ללמוד – בהמלצת שווסטר זלמה – בבית הספר למטפלות של "בית התינוקות של ויצ"ו", שאותו ייסדה רופאת הילדים ד"ר הלנה כגן. את בית הספר למטפלות עצמו הקימה האחות הראשית "שווסטר רוזה" וולשטיין, ובו למדה בוליסה להיות אחות־מטפלת. עם סיום לימודיה הצטרפה – היא, שהייתה "אסופית" בילדותה – לצוות שטיפל בילדים העזובים והחולים שהגיעו אל הבית, ובתפקידה האחרון הייתה ממונה על הפגים.



סופו של המסע

אור ליום ראשון, י"ב באדר א' תש"ח (22.2.1948), יצאה בוליסה לעבודתה בבית התינוקות של ויצ"ו מבית החולים "שערי צדק". באותו יום סטתה מדרכה ועברה דרך מרכז העיר, למסור את נעליה של שווסטר זלמה לתיקון. באותה שעה הציבו שישה בריטים שלוש משאיות טעונות בחומרי נפץ ברחוב בן־יהודה פינת רחוב בן־הלל כדי לבצע פיגוע גדול בלב ירושלים. לאחר שהדליקו את חומר הנפץ נטשו את המקום במהירות לעבר שריונית שהמתינה להם, ובמנוסתם ירו על עוברי אורח ופגעו אנושות גם בבוליסה.

בדיעבד התברר שהיו אלה עריקים מהצבא הבריטי, שגויסו לפיגוע על ידי עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים. המשאיות שנגנבו מהצבא הבריטי והמדים הבריטיים אפשרו להם לעבור ללא קושי את המחסומים בעיר. הפיצוץ התרחש בשעה 6.29 בבוקר והחריב ארבעה בניינים: מלון "אטלנטיק", מלון "אמדורסקי", בית בנק "קופת עם" ובית וילנצו'ק הסמוך אליו. מהדף הפיצוץ נמעך גם גג בית הקולנוע "אוריון" וזכוכיות נופצו ברחבי העיר. בפיצוץ נהרגו למעלה מ־50 איש, ויותר מ־140 נפצעו. בוליסה עצמה הספיקה לבקש שיפנוה לבית חולים וואלך, "כי שם מכירים אותה". אך כוחותיה לא עמדו לה ובדרך לבית החולים מתה מפצעיה.

בעקבות הפיצוץ ברחוב בן־יהודה שבו נספתה בוליסה דאנה

האחות הקשישה הסתגרה בחדרה ימים רבים. זמן רב לא הצליחה להתאושש ובקושי שבה לעבודתה לאחר שלושה חודשים. מותה של בוליסה שבר את לבה והיא לא שבה לאיתנה. ניהול האחיות בבית החולים עבר בהדרגה לסגניתה, אך היא המשיכה להתגורר בבית החולים עד יום מותה, כשהייתה בת מאה.

המסע האחרון

נפגעי הפיגוע נקברו בבית העלמין בסנהדריה, אך בוליסה הובלה למנוחות בבית הקברות שעל הר הזיתים. בשל המעבר בשכונות ערביות, שהיה מסוכן ביותר, נערכה רק פעמיים בשבוע (בימי שני וחמישי) קבורה חפוזה בהר, בליווי בריטי. על פי עדויות של מלווה שיירות הקבורה להר, זכריה אלחנתי, ניתן לשחזר את "מסעה האחרון" של בוליסה.

עם דמדומי בוקר יום 25.2.1948, יצאה השיירה מבית החולים "ביקור חולים". משם העבירו אנשי ה"חברה קדישא" למכונית משא את עשר גופות הנפטרים שיועדו להיקבר באותו יום, ביניהם בוליסה. צעירי "גדוד מוריה" ליוו את השיירה באוטובוס משוריין. בשעה 6.00 בבוקר יצאו לדרך. ליד בניין המשטרה ב"מאה שערים" הצטרף אליהם משמר מזוין בריטי. השיירה נעה לעבר הר הזיתים דרך הר הצופים. המתח היה רב. כשהגיעו ליעדם הוצמד זוג שומרים לכל חוליית קבורה, וכך, קבר ליד קבר, שקדו הקברנים על מלאכתם וגופתה של בוליסה נטמנה אף היא באדמה. כשהטקס תם שבו העירה ורק אחרי שעברו את שיח' ג'ארח חשו הקלה.

מאחר שלא נתאפשרה גישה ל"הר הזיתים" מסוף פברואר 48', לא הוצבה מצבה על קברה של בוליסה. בחודש יוני 2010, בעזרת "החברה קדישא אחידה" בירושלים ואנשי עמותת אלע"ד, אותר מקום קבורתה.




המאמר התפרסם בגיליון 211 של כתב העת עת־מול, סיוון תש"ע, יוני 2010.

* תמונות בית התינוקות של ויצ"ו באדיבות ארכיון ויצ"ו.

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR