"המנורה אינה שבויה ברומא, היא מאירה בירושלים": סיפורה של מנורת בצלאל

מאת: דותן גורן


ערב חנוכה תרע"ח (9.12.1917) נכנעה ירושלים בפני הצבא הבריטי ללא קרב. כעבור יומיים, ביום כ"ו בכסלו תרע"ח (11.12.1917), נערך טקס הכניעה הרשמי של העיר בכניסה למצודת העיר, ועידן חדש התחיל בתולדותיה. באותו יום חגג פרופ' בוריס שץ את יום הולדתו, בגלות – השלטון העות'מאני גירש אותו מעט קודם לכן מירושלים לדמשק וסגר את המוסד שיסד וניהל, 'בצלאל'.


בצלאל נוסד בשנת 1906 והיה המוסד החינוכי הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה העשרים. משכנו הראשון (בשנים 1906–1908) היה ב"שכונת החבשים" בבית הקיסרית טאיתו, שבנה קיסר אתיופיה מנליק השני. בשנת 1908 רכשה קק"ל מאפנדי ערבי בשם אבו-שאכר שני מבנים ומסרה אותם לבצלאל. קדם לכך ניסיון כושל לרכישת מגרש בראש גבעה מצפון לעיר העתיקה, ממנו נשקף הר הבית (כיום ניצב באתר מוזיאון רוקפלר). כך עבר בצלאל למשכן הקבע, המצוי היום במרכז ירושלים, ברחוב שמואל הנגיד 12, ומשמש עד היום חלק מהמוסד. את החודשים שנותרו עד תום חוזה השכירות בבית טאיתו, ניצלו אנשי "הקומונה הירושלמית" המקורבים לשץ ובהם יצחק בן־צבי ורחל ינאית.


ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ

בגלותו הכפויה בערי הגליל (צפת וטבריה) חיבר שץ את הספר 'ירושלם הבנויה, חלום בהקיץ'. נובלה אוטופית זו, שנכתבה בשנת 1918 ופורסמה בשנת 1924, הציגה את ארץ ישראל העתידית בחלוף מאה שנה. בנובלה מתואר מסעו של הגיבור - הנקרא בשמו של בצלאל בן-אורי, בונה המשכן במדבר - בארץ ישראל של שנת 2018, שבה מתנהלים חיים הרמוניים עם הטבע ובין תושביה היהודים והערבים. תושבי הארץ עתידים להתמקצע במלאכות ובאמנויות שונות ולפעול במתכונת של גילדות, הקשורות לבית הספר לאומנות "בצלאל". בירושלים ניצב בית המקדש השלישי, שיוקם בהסכמת המיעוט הערבי וישמש כמוזיאון לאמנות. על כריכת היצירה הספרותית מופיע איור של האמן זאב רבן, המתאר את בוריס שץ עם בצלאל בן-אורי על גג בית-הספר "בצלאל" ולידם מנורת המקדש.


כלי המשכן והמקדש היו מוטיב שגור ובולט באמנות של מורי 'בצלאל' ותלמידיו. דגש מיוחד הושם על מנורת שבעת הקנים, אשר שימשה לאורך הדורות סמל יהודי מובהק. באחד התצלומים המוקדמים של מתחם "בית המדרש לאמנות בצלאל", כנראה מיולי 1910, ניתן להבחין במנורה על גג המבנה השמאלי. ייתכן כי בשעתו היה זה אלמנט טקסי בלבד שהוצב לכבוד כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, מאחר שעל גג המבנה הימני התנוסס מגן דוד; אולם ניתן לשער כי האירוע המדובר צולם דווקא כחודשיים לפני-כן (מאי 1910) כאשר נחוג בירושלים יובל להולדתו של הרצל:

וב"בצלאל" נערכה... החגיגה תחת כפת השמים... כל תלמידי בצלאל, כל פועליו, כל מוריו ופקידיו והרבה אורחים עמדו בגן, לע[ו]מת הבמה, עם דגלים שונים. פרופיסור שץ פתח את החגיגה במנאם [נאום] , שבו הזכיר כי הרצל הוא יוצרו של בצלאל ושל כל העתיד העברי... אחרי כל מנאם ומנאם שרו את ה"תקוה" ועוד שירים לאומיים (הצבי, 22.5.1910).



חודש לאחר חנוכה תרע"ב (דצמבר 1911) דיווח עיתון 'הצפירה' על החגיגות בירושלים. דגש ניכר הושם על 'מנורת בצלאל' שנעשתה "כתבנית זו שהיתה במשכן" (דבר שלמעשה נאסר בהלכה) בידי מנהל המוסד בעצמו. "בחבה אמתית" עסק שץ במלאכת בנייתה של מנורת השמן "אמתיים גבוהה, עם גביעיה, כפתוריה ופרחיה. מנורה זו אינה מקשה זהב טהור. ואפילו לא זהב סתם, אלא חוטי ברזל מצופים עץ ועץ מצופה ששר זהב". שץ הציב את המנורה על גג המוסד והפך אותה לסמל לאומי בולט ונוסך גאווה:

ומקום נתן ה' שץ למנורה זו בחוץ בראש מגדלו של בית "בצלאל"... ומגדלו מתנוסס על כל בניני העיר... הפרופיסור שץ ראה את האור של המנורה כי טוב ונאה הוא לכל העיר וישאירנה על מקומה גם לאחר חנוכה, ובכל יום ששי ויום ששי, בהעלות ירושלים את נרות השבת שלה, עולה הפרופיסור בראש מגדל "בצלאל" ומעלה את מנורתו... לנו בני ירושלים אומרת העלאת מנורה זו הרבה ללב, ירושלים היא ברובה שלנו [היהודים], אבל את המקומות היותר יפים וגבוהים תפסו להם עמי הנכר, והם בנו להם מצודות של תפלה בעיר, בתי מסגד ונזירות, בתי חסד ומרפא, ובראש מגדליהם המרובים מצלצלים יום יום הפעמונים... ואנו – תצלנה שתי אוזנינו... שכונות בנו להם יהודי ירושלים בכל שפלה וגי[א], שכונות מרופשות ובתים בלי אור ואויר, כאילו התגנבנו ובאנו לכאן, כאילו אין גאוננו הלאומי על ירושלים, וכן גם בחיים המדיניים אין קולנו נשמע בקול יתר העמים. רק הר "בצלאל" ובניניו עומדים בהכרת ערכם הלאומי למול הבנינים הנכרים, ועכשו מנורתו של "בצלאל" ואורו הנשפך על כל העיר – יש בהם איזו גאוה לאומית (הצפירה, 21.1.1912).



מאותה שנה ואילך נזכרה 'מנורת בצלאל' שוב ושוב בחג האורים בירושלים, ואף בהדלקות ל"ג בעומר: "ו'בצלאל' הגדיל! לו הן יש מנורה שלו, כתבנית זו שהיתה במשכן, והיא תקועה בראש המגדל, ופנסים גדולים לארבעת קצות המגדל, ואם יוצקים בהם שמן ומדליקים אותו, הרי האור העולה ממנו נראה על כל ירושלים" (הצפירה, 28.5.1914). בתקופת המנדט חוברה המנורה לחשמל. בחגיגות חצי יובל למוסד "נדלקה מנורת 'בצלאל' על שבעת קניה" (דאר היום, 24.5.1927) ושלוש שנים לאחר-מכן נכתב כיצד "המנורה הגדולה שעל גג בית בצלאל מאירה בלילות חנוכה בפנסי החשמל שלה ונראית ממרחקים" (דבר, 16.12.1930). לאחר אישור תכנית החלוקה לארץ ישראל באו"ם (29.11.1947) "שוב הועלה אור מנורת-בצלאל ונתמזג באור עיניהם של יהודי ירושלים". בימי מלחמת העצמאות, כתב אריה ליפשיץ, "פגז נקלע ושבר חלק ממעקה הגג שעליו הוצבה המנורה ואף עירער את האבנים שמתחתיה: אך ראה זה פלא – המנורה לא נפלה! נשארה עומדת כמיום שנקבעה! זרועותיה מתנוססות לשמי ירושלים, נתונה רק לספירה של מעלה. שום כוח מהרס לא יכול למנורה. היא מסמלת את עמידת בני ירושלים, גבורתם, נצחונם. (דבר, 4.5.1949).



בחגיגות היובל ל"בצלאל" (1956) תיאר הצלם והקולנוען יעקב בן-דב, מראשוני תלמידיו של המוסד, את השראתו של שץ לבניית המנורה בירושלים:

ב. שץ היה ברומא, הוא עמד ליד שער טיטוס וראה את מנורת המקדש חצובה באבן, והחליט: מנורה זו מן הדין שתעלה לירושלים. אמר ועשה. על גג "בצלאל" העמיד את תבנית המנורה משער טיטוס. אולם בזה לא נחה רוחו. 10 שנים לאחר מכן, בימי מלחמת העולם הראשונה, חושך ואפלה בירושלים, ברחובות מסתובבים הז'נדרמים התורכיים לחפש אחר יהודים מסתתרים ולגייסם לצבא התורכי, והימים ימי חנוכה והיהודים מדליקים נרות חנוכה בסתר, והנה באותו ליל סגריר ועננים כבדים, עולה פרופ' שץ על מרפסת "בצלאל" ומדליק את המנורה ואורותיה מאירים את שמי ירושלים החשוכים. ידידיו של שץ שחרדו לחייו לאחר מעשהו זה, חשו אליו למחרת, שאלו אותו: "למה עשית זאת?" - השיב: "לא יכולתי לעשות אחרת. המנורה אינה שבויה ברומא, היא מאירה בירושלים"- פסק (חרות, 7.8.1956).


"סמל בצלאל" בעיצוב יעקב שטארק: במרכז בוריס שץ על רקע מנורות ופסל מתתיהו החשמונאי.


בצד לימודי האמנות ב'בצלאל', פעל בבניין הדרומי גם 'בית הנכות הלאומי בצלאל'. מוזיאון זה פעל בין השנים 1906‏-1965 והאוסף שבו היווה את הגרעין לאגף האמנויות במוזיאון ישראל. לאחר פתיחת מוזיאון ישראל החל מבנה בית הנכות לשמש "בית האמנים" של אגודת הציירים והפסלים בירושלים. בשנות השמונים של המאה העשרים, הוצב העתק של המנורה על גג בית האמנים. המנורה המקורית, שבעת האירועים והתהפוכות, אופסנה למשמרת. כאן המקום לקרוא לאמונים על המלאכה לפעול לשימורה ולהציגה בפני הקהל הרחב.


בית האמנים, לשעבר אחד מבנייני בצלאל. רחוב שמואל הנגיד. צילום: ברוך גיאן


לעיון נוסף

"מקדש במדבר: מבית נכות לבית האמנים: גלגוליו של בניין בצלאל הישן", עת-מול, 186 (מרץ 2006), עמ' 25-22.

ד"ר דותן גורן, חוקר תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה.

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR