הזמן קצר והמלאכה מרובה - בית גורדון

'הזמן קצר והמלאכה מרובה' כך מזכירה כתובת החקוקה על דופן שעון שמש בחצר בית גורדון בקיבוץ דגניה א'. למבקרים במוזיאון, האוצר בתוכו את מוצגי הטבע של הארץ בימים עברו, מזומן דווקא מסע ארוך בזמן, אל ארץ ישראל הישנה והטובה, אל ימי עמל כפיים, אל ארץ ישראל ונופיה. זהו בית היסטורי יחיד במינו ובעושרו.


18 שנים חי אהרון דוד גורדון בארץ. הוא עלה ארצה בשנת 1904 בהיותו בן 48 שנים, ודמותו המזוקנת והסגפנית בלטה בקרב צעירי העלייה השנייה. לפני עלייתו שימש שנים רבות פקיד באחוזה ברוסיה ובבואו ארצה נחוש היה בדעתו להתחיל פרק חדש בחייו ולהיות עובד אדמה. הוא נדד בין המושבות והקבוצות, ובדומה לשאר הפועלים הצעירים ממנו בשנים רבות, סבל מאבטלה, מקדחת ומקשיי ההסתגלות לאקלים החם. בשנת 1913 הגיע לדגניה שבבקעת כינרות. תורתו, שתחיית האדם והלאום ראשיתן במעשה: בעבודת כפיים ובעבודת האדמה, שבתה לבבות והוא היה למורה דרך ולאב רוחני לרבים מהחלוצים. חברי דגניה, אם הקבוצות, הקצו לגורדון קיטון צר ובו שולחן, כיסא ומנורה ובו שקד על מאמריו. גורדון היה יוצא למסעות בארץ, מבקר אצל החלוצים, מלמד, מסביר ומקפיד תמיד לעבוד עמם שכם אל שכם. רק בשנת 1919 התיישב ישיבת קבע בדגניה ובשנת 1922 הלך לעולמו לאחר מחלה קשה.


המורה לטבע יעקב פלמוני הגיע לדגניה מנהלל. דרכו של א"ד גורדון וקרבתו אל הטבע היו בעיניו למופת, ובשנת 1935 ניצח על הנחת אבן הפינה למוזיאון וספריה. "ולקחת תורה מפי הטבע" ציטט פלמוני את גורדון וקבע את תמצית ייעודו של הבית. סמל הבית עוצב על ידי אמן בצלאל מאיר גור־אריה ובו נראית יד עמלה המושטת לקלוט את הטללים מעל רגבי אדמה וניצנים. מלאכת התכנון נתנה בידי האדריכל מיכאל לשנצ'יר, אך עבודות הבנייה נמשכו זמן רב עקב בעיות תקציב. הפועלים, שהזדהו עם הבית ומסריו, תרמו כל אחד לירה משכרו או יום עבודה. בחודש אדר (מרץ) 1941 נפתח הבית למבקרים. בטקס החנוכה סיפר פלמוני על מצוקות ההקמה "אני רק מתפלל" אמר "כי לחלק מייסוריי – והם הייסורים הבאים מן התקציב – או יותר נכון מחוסר תקציב – יבוא קץ"[1].


ראשונים הוקמו הספרייה שהכילה אלפי כותרים בשפות שונות בתחומי הטבע והחקלאות, והמוזיאון, שנועד להציג את החי, הצומח והדומם (מחצבים ומאובנים) של הארץ ומוצגים הקשורים בחקלאות לענפיה. פלמוני קיווה שהבית יהיה שווה לכל נפש "היודע-יוסיף דעת, והמבקש דעת - ימצאנו" וכדי להקל על הפועלים, ממשיכי דרכו של גורדון, פתח הבית את שעריו בשעות הבוקר ועמד פתוח עד כמעט חצות הליל. את המוצגים אספו והביאו לבית חוקרי הטבע, המורים והתלמידים ששוטטו בארץ לאורכה ולרוחבה, ודגש מיוחד הושם על הטבע בבקעת כינרות. המוצגים מן החי נשמרו בצנצנות פורמלין, הצמחים יובשו בהקפדה והמחצבים הושמו במגשים ובמגירות מיוחדות – והכל סודר בארונות עץ נאים ועל גבי מדפים, ששרדו עשרות שנים ואופנות עיצוב, שבאו וחלפו. פלמוני קבע עקרונות ברורים ביחס לתצוגה, למראה ולמסריה:

"א. קב ונקי! – הכל נתון בצמצום תכליתי, אבל במגמה מפורשת, שיהיה החומר עשוי לאלף, עיבודו המדעי נאמן וסידורו נאה.

ב. צא ולמד! – חומר המוצגים נערך כך שאין הראוה כשלעצמה משמשת תכלית מספקת, אלא באה היא רק להעיר עניין בלב המסתכל ולעוררו, כי יוסיף לקח"

לצד המוצגים הקפיד פלמוני לרשום רק את השמות, והמתעניינים יכלו לסור לכרטסת שבספרייה ולהעמיק בלימודיהם. לאחר שנים אחדות הצליח פלמוני לגייס משאבים ולהקים את 'פינת גורדון'. צניעותו של א"ד גורדון לא הותירה חפצים רבים ובעיקר הוצגו כתבים נבחרים: ספרים, מאמרים ופתקאות. רק שניים מחפציו האישיים נותרו ונשמרים כחפצים נדירים: ילקוט הצד שגורדון עצמו התקין לו רצועה מעור וחוט ברזל ותיבה פשוטה שבה שמר גורדון את אוצרו: הספרים והניירות. בשנות ה־50 נוסף לבית מגדל המים ובראשו נבנה מצפה כוכבים ובו טלסקופ, הבית הושלם כפי שהגה אותו פלמוני, כשתחומיו מקיפים עולם ומלואו, שמיים וארץ.

השנים שחלפו והשינויים בחברה הקיבוצית והישראלית הביאו לקמילתו ולהדחקתו מחיי היומיום. הבית ורהיטיו בסגנון הבין־לאומי מתפוררים, התצוגות הנדירות מוזנחות ומדפי הספרייה שוממים.



משלחת תיעוד 'ארץ חפץ' (מיזם של יד בן־צבי, במסגרת משרד ירושלים ומורשת) שהתה בבית גורדון ואליה חברו צוות אוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית, אנשי דגניה ומתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ. אוצרותיו של הבית החלו להיחשף: סליק מוחבא בוויטרינה מאחורי צנצנות הפורמלין, מעבדות הטבע של המייסד והמנהל המיתולוגי יעקב פלמוני, רבבות תצלומים ועוד הפתעות שנשכחו בחדרי הפלאות של הבית. בית גורדון ואנשיו מצפים לידיים עמלות ורוח התנדבות נחושה שתדגים כי אפשר להקים את הבית ובאמצעים הצנועים והחזקים מכול: רוח האדם.


בית גורדון מזמין אתכם לבקר בבית ההיסטורי המתחדש, בתיאום מראש בטלפון 04-6750040


[1] פלמוני, עיונים ורחשי לב, עמ' 86

תצלומים: שרית עוזיאלי