על קידוש השם ועל חידוש מסורת מקודשת

מאת: דותן גורן

"מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו", נאמר במסכת סוכה – אך השנה הייתה השמחה עצובה, כידוע. ניסיונות לקיימה בקרב קבוצות מסוימות עוררו מחאה וזעם ציבורי בשל הסיכון הבריאותי העצום ופריצת התקנות. אך מסתבר שכבר סמוך לקום המדינה עורר קיום "שמחת בית השואבה" מתיחות גדולה בין ציבור שומרי הדת ולבין החילונים, דווקא מהצד ההפוך. אפילו יצחק בן־צבי התערב בוויכוח.

שמחת בית השואבה (באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

מלחמת קודש בבריכה

מייד לאחר ראש השנה תש"ח (ספטמבר 1947), הכריזה מחלקת התרבות והנוער של הסתדרות העובדים הכללית בשיתוף עם מועצת פועלי תל-אביב על חגיגה עממית גדולה של 'שמחת בית השואבה' - בניסיון לחדש את המסורת של חג ניסוך המים מימי הבית השני.

האירוע נועד להתקיים במתחם בריכת השחייה 'גַּלֵּי גִּיל' שבצפון רמת גן (כיום אזור בורסת היהלומים), בערב א' חול המועד סוכות (29.9.1947). "התכנית העשירה תבוצע ע"י 500 משתתפים", כך הובטח, בבימויו ובניהולו האומנותי של אליהו גולדנברג (אביו של הבדרן דודו טופז). "כל שטח הבריכה יהיה מואר... יהיו זיקוקין די-נור; שחיינים יעברו את הבריכה על לפידים ויערכו ריקודים על דוברה ששטה במים. בתום התכנית שתמשך כשעה וחצי, ייפתחו המזנונים ויתחיל החלק החופשי שבו ישתתף הקהל". חברי ההסתדרות נהנו ממכירה מוקדמת ומהנחה גדולה במחיר: 250 מיל ארצישראלי (מא"י) במקום 400-350 מא"י; חברת "דן" דאגה לשירות הסעות להמונים (על המשמר, 19.9.1947).

בריכת גלי גיל. מימין: רות נאמן, לימים בן ישראל, עם חבריה. אלבום משפחת אבא ושרה נאמן, ת"א נגלית לעין. משמאל: נורית רוזנבאום, לימים חליף, בבריכה. אלבום משפחת חליף, רעננה נגלית לעין.


בחוגי היהדות הדתית, האירוע ומיקומו עוררו תרעומת נגד מארגניו - בייחוד נגד הכותרת שהוענקה לו, שמקורה בחג דתי מימי בית המקדש: "מסדרי החינגא שלא מצאו להם שם אחר להוללות זו אלא 'שמחת בית השואבה', שם של שמחה בעלת מסורת מקודשת בישראל", נכתב בעיתון 'הצפה' ביום 18.9.1947, "ביחוד יש לראות חוסר נימוס כשחגיגה זו נערכת בבריכה הידועה לשמצה 'גלי-גיל'". מתחם הבריכה נפתח רק כשנה קודם לכן (אוגוסט 1946), וכמעט מייד פרץ נגדו מאבק מטעם ועד משמרת הצניעות של העדה החרדית, שכרזותיו קראו למלחמה מחשש לפריצות ולחילול שבת.

"ברוב עם וברוב טעם" - או כישלון?

ערב האירוע פרסם נחום בנארי, ממייסדי 'מפעלי תרבות וחינוך' בהסתדרות העובדים, מאמר על אודות שמחת בית השואבה בעיתון 'דבר'. המאמר עמד בקצרה על מקורות המנהג ומשמעותו הסמלית ועל הניסיונות לחדשו - שהחלו כבר בשנות העשרים בקיבוץ עין חרוד, ליד מעין חרוד. מכיוון שהחג קשור בניסוך מים ובראשית עונת הגשמים, גם החלוצים החילונים בהתיישבות העובדת ראו טעם בקיומו. בסוכות תש"ז (1946), שנה לפני האירוע ב'גלי גיל', ערכה תנועת 'הפועל' ניסיון לחידוש שמחת בית השואבה בכמה יישובים. ואכן, נכתב ב'דבר', "הפעם ניגשת גם תל-אביב לחוג את החג הזה... הלואי ויצליחו לקיים את החג הזה לא רק ברוב עם, אלא גם ברוב טעם, כיאה לחג עממי כזה" (דבר, 28.9.1947).

בערב המיועד התכנסו בבריכת 'גלי גיל' אלפי אנשים בצפיפות אדירה (העשויה אולי לעורר געגוע בימי קורונה...). "בפנים היה קשה לקבל את המקומות מכיוון שנמכרו 4000 כרטיסים ועוד אלפיים או יותר הצליחו להכנס. הישיבה והעמידה היו בתנאים ללא נשוא", דיווח עיתון 'הארץ' למחרת (30.9.1947).

בעיתון 'המשקיף' זכה האירוע לכותרת "כשלון לחגיגת שמחת בית השואבה" (1.10.1947). עוד הוסיף העיתון כי הנהלת הוועד הלאומי פנתה לוועדות התרבות של הסתדרות העובדים בתל-אביב ובחיפה בבקשה לפעול לביטול השם 'שמחת בית השואבה' -"המקודש במסורת העברית".

אתגר היחס לחגי ישראל בתנועת העבודה

יצחק בן־צבי, שעמד בראש הוועד הלאומי, היה זה ששלח מברק אל בנארי, אך הוא הגיע לנמען רק לאחר האירוע. כעבור כחצי שנה פורסם המברק בחוברת 'בוחן' ובעיתון 'הצפה' (על חגינו ויהדותנו, 29.4.1948) – שראה ענין רב לקוראיו שומרי הדת "בשאלת היחס לחגי ישראל וצורות החיים המסורתיות בחוגי תנועת העבודה החילונית". יחד עם מכתבים נוספים שהחליפו שני האישים. בן־צבי הסביר לבנארי כי במברקו טרם האירוע הוא לא ביקש "לדרוש מועדת התרבות שום דבר חיובי: לא תפילה ולא שום טכס דתי מסורתי או לאומי, ואפילו לא את ביטולה של החגיגה... דרשתי רק דבר אחד – להסיר את השם המסורתי הדתי 'שמחת בית השואבה' שנראה לי למפרע שאיננו הולם חגיגה חילונית אשר אין בינה ובית הטכס הדתי הלאומי בבית המקדש ולא כלום... אם תעיין בטלגרמה, תראה ששם כתוב: "עשו למען ביטול השם 'בית השואבה' ולהימנע מפגיעות מיותרות". בתשובה כתב בנארי לבן־צבי כי יש צורך לקיים "בירור מקיף... בכל הנוגע לשטח זה של חגים וימי מועד בתנועתנו".

לאחר בחירתו של יצחק בן־צבי לנשיא המדינה, נפתח משכן הנשיא בירושלים לכלל הציבור בישראל בימי חול המועד סוכות. ראשיתו של המנהג החל כפי הנראה בחג הסוכות תשט"ו (1954), עיתוני התקופה מדווחים שלמעלה מ-4000 אורחים מכל קצוות הארץ נשאו עמם לירושלים ברכת החג לנשיא המדינה' ביום ראשון, ה' דחוה"מ סוכות תשט"ו (17.10.54). מנהג זה היה למסורת מקודשת במשכן נשיאי ישראל. "מסורת זו שבן-צבי הנהיג", כתב י. בן־חנוך בעיתון 'שערים' (17.12.1954), "הוערכה כראוי בכל החוגים, הרואים בזה חידוש מסורת עתיקה של ימי הבית".

צריף פתוח בשמחת בית השואבה, סוכות 1954. מימין לשמאל: מקהלת ילדים שרה בגן בית הנשיא בבית פתוח בחג הסוכות, הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית בכניסה לצריף הנשיא מקבלים את אזרחי ישראל בבית פתוח בסוכות, נשיא המדינה יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית מארחים את אזרחי ישראל בבית פתוח בחג הסוכות. כל התמונות מאלבום יצחק בן-צבי ורחל ינאית, ארכיון יד יצחק בן-צבי

* ד"ר דותן גורן הוא חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה

אז איך נשמח השנה? למרות הקורונה, נשיא המדינה רובי ריבלין יארח אותנו בסוכתו - באמצעות הזום, ויחלוק איתנו הפתעות מילדותו > "סוכה לשבטי ישראל בצריף הנשיא" ביום חמישי, 8.10 - האירוע בלא תשלום. להרשמה: https://act.ybz.org.il/he/sukah-tribes

על המאבק החרדי ב'בריכת המריבה' בעמק רפאים - מי מריבה בעיר הקודש, מנחם קרן-קרץ (עת-מול 245): https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/keren-kraz(1).pdf

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR