"ישראל" במצרים | מזל מוצרי – עורכת עיתון ציוני במצרים


במרכז התצלום אלברט ומזל מוצרי, מצרים 1922 (באדיבות המשפחה)

מזל מתילדה מני נולדה בחברון בשנת 1894, כביתם הבכורה של השופט מלכיאל מני ורעייתו רחל לבית בן-טובי. סבה היה רבה הספרדי של קהילת חברון הרב אליהו מני (הרא"ם). ב-1901, בעקבות מינוי האב לשופט בירושלים, עברה המשפחה להתגורר בה. מזל למדה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד והשלימה את השכלתה בעזרת מורים פרטיים. באחד הימים ביקר בבית המשפחה ד"ר אלברט מוצרי, רופא מצרי שהגיע לארץ כדי לקבור את אביו בהר הזיתים. הרופא הנכבד פגש את מזל וביקש את ידה.

אלברט היה צאצא למשפחות מוצרי וקטאווי שהנהיגו במשך דורות את הקהילה היהודית בקהיר. הוא למד רפואה בפריז והיה בקשרי ידידות עם מקס נורדאו ואלכסנדר מרמורק. בעת לימודיו נערך בעיר משפטו הנודע של אלפרד דרייפוס. אלברט החל את צעדיו הראשונים כעיתונאי, כשפרסם מאמרי תמיכה בדרייפוס בביטאוני אגודת הסטודנטים היהודיים: "Kadima" ו- "L'eco Sioniste". הוא אף נפגש עם בנימין זאב הרצל וקיבל מידיו עותק של "מדינת היהודים".

מזל לא מיהרה להיעתר להצעת הנישואין של הרופא המיוחס, שהיה מבוגר ממנה ב-27 שנים. גם התחייבותו להקים את ביתם המשותף בירושלים לא הועילה, ורק לאחר שהבטיח שיסייע בידה ללמוד רפואה – התרצתה. בשנת 1912 הם נישאו במלון אמדורסקי בירושלים, כשאת האירוע מלווה תזמורת צבאית עות'מאנית שנשלחה למקום בהוראת מושל העיר. לאחר כשנתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, והזוג עבר להתגורר בקהיר עד יעבור זעם.

תמונות משפחתיות באדיבות המשפחה (לתיאור התצלום לחצו על התמונה)

בשנות המלחמה עסקו בני הזוג מוצרי בפילנתרופיה ציונית וב-1915 הקימה מזל תנועת נוער לבנות בשם "צופיות ציון". החניכות באו מקרב היהודים שגורשו מארץ ישראל בידי העות'מאנים ומקרב הקהילה היהודית בקהיר. בתום המלחמה ביקשה מזל לשוב לארץ ישראל, אולם כאן חיכתה לה הפתעה. התברר, שזמן מה קודם לכן, פנה אלברט לדודו משה קטאווי – ראש קהילת קהיר, בבקשה להקים עיתון עבור אנשי הקהילה. קטאווי השיב בחיוב, והלה פנה למוסדות השלטון כדי לזכות באישורים הנחוצים. אלברט שכנע את מזל שבהקמת העיתון וניהולו, תהיה תרומתם לעניין הציוני גדולה לאין שיעור מפעילותם כאזרחים מהשורה בארץ ישראל. בלב חצוי היא נעתרה לו, וכך הוקם העיתון "ישראל" שפעל בקהיר כמעט שני עשורים.

ישראל - ISRAEL - אסראאיל

השבועון "ישראל", נתן במה לקהילה היהודית בקהיר, אך מעבר לכך שימש כלי לחינוך ולתעמולה ציונית במצרים ומחוצה לה. הוא הופיע לראשונה בפסח תר"פ (2.4.1920) בשלוש שפות שפעלו מתוך שלוש מערכות עצמאיות: "ISRAEL" - בצרפתית, "אסראאיל" - בערבית ו"ישראל" - בעברית. המהדורה הצרפתית, שערך אלברט, נחשבה לראשית והיא יועדה בעיקר לבורגנות היהודית המשכילה, שהושפעה מתרבות המערב ושלטה בשפה. המהדורה הערבית פנתה ליהודים דוברי הערבית במצרים ובמזרח התיכון, ושימשה כלי הסברה ציוני עבור האוכלוסייה הערבית. המהדורה העברית, נועדה לקחת חלק במאבק הציוני להחייאת השפה ולהפיכתה מלשון קודש לשפת דיבור יומיומית.

מערך ההפצה של "ישראל" התבסס בעיקרו על כאלפיים מנויים, שקיבלו אל סף דלתם את העיתון. הגר הלל סוקרת בספרה את העיתון ("ישראל" בקהיר, עמ' 72-70), שכלל שלושה מדורי חדשות קבועים: הקהילה היהודית במצרים, היישוב היהודי בארץ ישראל ויהדות העולם. מאמרי המערכת, שעל פי רוב נכתבו בידי עורך המהדורה או אישיות ציונית מוכרת, הציגו עמדה מנומקת בנושא אקטואלי שקשור לעולם היהודי. מדורים נוספים היו מאמרים מהעולם היהודי ומכתבים למערכת, שעסקו בעיקר בענייני הקהילה היהודית במצרים. במהלך השנים נוספו מדורים שעסקו בביקורת ספרים, סאטירה, בידור וספורט.

המהדורה העברית שאותה ערך יהושע קנטרוביץ בסיועה של מזל, הפכה לנטל כלכלי. קהל קוראי העברית במצרים הצטמצם לאחר חזרתם של מגורשי ארץ ישראל לארצם בתום מלחמת העולם הראשונה, והתחרות מצידה של העיתונות העברית בארץ ישראל גברה. עם השיפור בתשתיות התחבורה, יכלו קוראי העברית המעטים במצרים לבחור מה לקרוא, מתוך מגוון גדול של כתבי עת בעברית. ב-1924 נסגרה המהדורה העברית סופית.

המהדורה הערבית בעריכת מראד פרג' ובהמשך בעריכת יעקוב סעד מאלכי, פעלה ברציפות עד 1934, אז נסגרה מסיבות כלכליות.

לסגור או לא לסגור?

בפברואר 1933 נפטר במפתיע אלברט מוצרי, בהיותו בן 65, ומזל נותרה לבדה (ילדיה, מכבי ויהודית התגוררו בארץ ישראל), שקועה בחובות עד צוואר ונושאת בתואר "אלמנתו של ד"ר מוצרי". הפקת עיתון הייתה כרוכה בהוצאה כספית מתמדת. הכנסות העיתונים, שבאו בעיקר ממכירת מינויים וממודעות פרסומת, לא הספיקו כדי לכסות את ההוצאות הגדולות, ומרבית העיתונים נסגרו זמן קצר לאחר היווסדם. מציאות זו הייתה נכונה שבעתיים, כשמדובר בשבועון שקהל קוראיו היה היהודים הציוניים במצרים.

נוסף על הקושי הכלכלי שניצב לפתחה, עמדה מזל בפני דילמה קשה. עד למותו, נחשב אלברט לרוח החיה בעיתון: שליטתו המעולה בשפה הצרפתית וניסיונו העיתונאי סייעו בעדו לערוך את המהדורה המרכזית (הצרפתית); ייחוסו המשפחתי ומעמדו כרופא, פתחו בפניו דלתות רבות בקהילה היהודית ובחוגי השלטון; ואילו מזל עסקה בשנים אלה בעיקר בעבודה שמאחורי הקלעים. עדות לכך היא השימוש התכוף שעשתה בפְּסֶבדוֹנים "מרים" במאמרים שכתבה לעיתון. מבחינה זו מזל פעלה בהתאם לנורמות המקובלות בחברה שבה חיה, ושימשה עזר כנגד בעלה. כל אלה היטו את הכף לכיוון סגירת העיתון. אך "ישראל" היה מפעל חייו של אלברט והגורם המרכזי להישארות בני הזוג במצרים.

מזל בחרה להמשיך בהוצאת השבועון על שתי מהדורותיו (הצרפתית והערבית). היא נטלה על עצמה את תפקיד המנהלת בפועל, והקימה "מועצת מערכת" שכל חבריה היו גברים בעלי שם: האגיפטולוג י' ליבוביץ, העיתונאי י' מוצרי, הסופר א' שואל, מ' צנוע - מזכירו של הרב הראשי והעיתונאי השוויצרי ז' לוגול. בסה"כ מנתה המועצה כ-12 חברים ובהם נציגי העדות הספרדית והאשכנזית. המועצה סיפקה לעיתון את הגיבוי הנחוץ, אך הניהול היומיומי נותר בידי מזל מוצרי. היא החליטה על שינוי מבנה השבועון: תחילה הגדילה את דפיו ואחר כך את מספר עמודיו. לזמן מה העיתון אף יצא בשני גיליונות שבועיים. אך כל הפעולות לא הועילו, ובשלהי 1933 נותר העיתון בחובות כבדים, ומועצת המערכת דרשה לסגור את המהדורה הערבית הבלתי רווחית.

בניסיון להציל את "אסראאיל", מזל פנתה בבקשת סיוע למנהיגים יהודיים בארצות המזרח. במכתב גלוי שהופיע בעמוד השער, היא הסבירה שאין ביכולתה לעמוד בהוצאות הכבדות ובהיעדר מימון חיצוני תיאלץ לסגור את המהדורה הערבית. במכתב, הזכירה מזל ש"אסראאיל" היה מחלוצי העיתונות הציונית בשפה הערבית: "היה פה חלל ריק בולט, וזה היעדר עיתון יהודי ערבי שיקראו בו יהודי המזרח על חדשות המולדת וידיעות מיהודי העולם" ("אסראאיל", 24.11.1933).

הקריאה לא הביאה לתוצאות המקוות, ובינואר 1934 מזל פנתה לסוכנות היהודית במכתב נרגש. בתגובת הסוכנות עליה חתום משה שרת, נאמר: "הנהלת הסוכנות היהודית מעריכה ומוקירה את העבודה המסורה והנאמנה שהשקיע בעלה המנוח בהוצאת העיתון "ישראל", אשר הגב' משתדלת עכשיו לקיימו באמצעים כה קשים [...] לדאבוננו אין ברשותנו אמצעים לבוא לעזרת העיתון". (30.1.1934, אצ"מ, 25/1006S).

תגובת הסוכנות חרצה את דין המהדורה הערבית. סגירתה שיפרה את המאזן הכלכלי של "ישראל". המהדורה הצרפתית המשיכה לצאת מדי שבוע עד שנת 1939.

כלי לקידום הרעיון הציוני

עיון במסמכים הרבים חושף את תפיסתה הרציונליסטית של מזל ואת גישתה שלעולם ינצח כוחו של ההיגיון. על בסיס תפיסה זו ביקשה מזל לנצל את דפי העיתון ללימוד יהדות וציונות, ובכך לספק לקהל הקוראים תחמושת יעילה מול מקטרגיהם. מדורו הקבוע של שמואל ניסנבוים "האוצר שלנו", שהחל להופיע לאחר מעבר העיתון לידי המנהלת החדשה, נכתב ברוח זו. ניסנבוים שהיה בעל השכלה תורנית רחבה, הציג מדי שבוע פרשייה מתוך המקורות, שהייתה רלוונטית לאירועי השעה. מזל עצמה הוסיפה בעמוד השער משבצת ובה ציטוט משפט מהתנ"ך או מהתלמוד, שנגע למאמר המערכת. כך ביקשה לקרב את הקוראים אל המקורות, ולתת בידם טיעונים לחיזוק התפיסה הציונית.

"ישראל" נאבק בנאציזם

השנים שבהן העיתון היה תחת ניהולה של מזל היו הרות גורל עבור העם היהודי. "ישראל" נתן במה גם לנושאים פנים קהילתיים, אך רובו יוחד למאבק ההישרדות של העם היהודי.

מזל החלה בניהול העיתון פחות מחודשיים אחרי עליית הנאצים לשלטון. עיון במהדורות העיתון משנים אלה מעלה שמזל ומערכת העיתון ראו במשטר הנאצי איום ממשי. שבוע אחרי שבוע הופיעו בעמוד השער כתבות שתקפו את היטלר וסיפקו דיווח מעודכן על מעללי הנאצים. בתחילת 1934 הופיע מדור קבוע בשם "במדינת היטלר", ובו דיווחים שוטפים על גזירות הנאצים בגרמניה, והטור "העולם היהודי" סיפק נתונים על התארגנויות אנטי נאציות בקהילות השונות.

כשהחליטה ההנהגה היהודית במצרים להצטרף לחרם הכלכלי על גרמניה, שימש "ישראל" שופר לתומכי החרם, ובעיתון הופיעו רשימות של מוצרים מתוצרת גרמניה שהקוראים נדרשו להימנע מלרכוש. בשלהי 1933 נתגלעו חילוקי דעות בקהילת קהיר באשר לאופן שבו יש לנהל את המשך המאבק בנאצים. רבים מבני הקהילה סברו שיש להמשיך את החרם הכלכלי על תוצרת גרמניה, ובכך להביא להתמוטטות המשטר. אחרים תמכו ב"הסכם ההעברה" שנחתם בין ממשלת גרמניה להסתדרות הציונית, שאיפשר את המרת רכושם של יהודים שרצו לעלות מגרמניה לארץ ישראל, במוצרים שונים מתוצרת גרמנית – בניגוד לעקרון החרם. העיתון "ישראל" ניצב לימינה של ההסתדרות הציונית, דבר שהקנה למזל אויבים רבים בקהילה היהודית. מאוחר יותר, כשהגיעו לנמלי מצרים מוצרים מתוצרת גרמניה בדרכם לארץ ישראל, היו שהציעו להטיל חרם נוסף על היישוב היהודי בארץ. כילידת הארץ, שגדלה בבית ציוני וכאישה לוחמת, ניצבה מזל בשנית לצד היישוב הארצישראלי. בכך הייתה חריגה אפילו בתוך הקבוצה הציונית בקהיר, שראתה את עיקר תפקידה בפעילות פילנתרופית ופחות ב"ציונות מעשית" – קרי עלייה והתיישבות.

במהלך שנת 1934 הפעיל "ישראל" טקטיקה חדשה. במהדורות רבות הופיעו ציטוטים מהעיתונות הלא יהודית, ובהם ביקורת על המשטר הנאצי. במצרים פעלו בעת ההיא מספר קבוצות שראו בנאציזם אויב, והעיתון הציוני ביקש לגייס אותן למאבקו. הנאצים הפעילו במזרח התיכון ובצפון אפריקה מערכת תעמולה מקיפה, שחדרה לרבדים שונים בחברה. לאומנים מקומיים במצרים קיוו שאיטליה וגרמניה ידחקו את רגלי הבריטים מעל אדמת ארצם. בכירים נאצים ובהם רודולף הס, ביקרו במצרים ב-1937 ופעלו לאיחוד השורות בקרב תומכיהם. מערכת "ישראל" הגיבה בסדרת מאמרים, ובהם דיווחים עדכניים על המתרחש בגרמניה. אך עתה ניצב העיתון בפני קושי מסוג חדש – הצנזורה.

עד 1937 נהנה "ישראל" ממעמד מיוחד הודות לנתינותם הצרפתית של בעליו, שמתוקף חוקי הקפיטולציות לא נדרשו לקבל את אישור הצנזורה. מציאות זו השתנתה באחת עם ביטול חוקי הקפיטולציות בהסכם מונטרה (1937) שקבע שסמכויות השיפוט יועברו למערכת המשפט המצרית. ההסכם ביטל את ההגנה המשפטית המיוחדת שממנה נהנו נתינים זרים במצרים, ובכלל זה מזל ואלברט מוצרי.

הצנזורה הייתה כפופה למשרד הפנים בראשות נוקראשי פשה האנטישמי (לימים ראש ממשלת מצרים) ולאגף העיתונות בראשות אל ענני. אל ענני עצמו, למד בגרמניה, נישא לאישה גרמנייה, ותירגם את "מיין קאמפף" לערבית. במצב החדש זומנה מזל לא פעם לבירור אצל שר הפנים, שדרש ממנה במפגיע לחדול מדברי הביקורת על היטלר ועל מוסוליני, לבל יורה על סגירת "ישראל" לאלתר.

הדי המרד הערבי במצרים וב"ישראל"

אירועי "המרד הערבי" (1939-1936) הביאו לשינויי עמדות ברחבי העולם הערבי, ובמצרים החלו להישמע יותר ויותר קולות המצדדים במאבק הפלסטיני.

אנשי "ישראל" התגייסו להציג את עמדת אנשי היישוב היהודי. מזל פירסמה מכתב גלוי בעמוד השער ("ישראל" בצרפתית, 1.7.1936) שבו היא יצאה נגד קריאתה של הדא שעראווי, ראש האיגוד הפמיניסטי המצרי, לתמיכת נשות העולם במאבק הפלסטיני. היא התריסה נגד ניסיונה של שעראווי להציג את הערבים כקורבן מדוכא, וביקשה להאיר את עיניה בהצגת מספר עובדות. מזל הסבירה שבעשרים השנים שבהן חיה בארץ ישראל, הייתה עדה לתנאי המחייה הקשים של האיכרים הערבים. לדבריה, האיכרים העניים הועבדו בפרך כ-14 שעות ביממה, ותוגמלו על עמלם בצליפות מגלב. הופעת המתיישבים היהודים, לא זו בלבד שהביאה לארץ פריחה ושגשוג כללי, אלא ששיפרה באופן ישיר את תנאי העסקתם של החקלאי ושל הפועל הערבי.

כמה שבועות אחר כך חשף "ישראל" את דבר פרסומה של חוברת אנטישמית על ידי "אגודת הצעירים המוסלמים", וראשי קהילת קהיר תבעו לדין את נשיא האגודה, עלי אל-טאהר. הפצת החוברת הופסקה.

את פעילותה של מזל בהקשר של המרד הערבי יש לראות על רקע הביוגרפיה האישית שלה. בניגוד לעיתונאים רבים אחרים, היא לא הייתה יהודייה מצרית, והמקומות שבהם התנהלו התנגשויות הדמים היו נוף ילדותה ונעוריה. הצד היהודי בעימות היו קרובי משפחתה וידידיה הקרובים.

במהלך 1937 חל שינוי בעמדת ההנהגה המצרית כלפי העימות המתמשך. באופן הדרגתי אך עקבי הציונות הפכה בעיניהם מתנועה לאומית לגיטימית, הנושאת עמה ניחוחות אירופיים, למזימה קולוניאליסטית אנטי ערבית. לאחר חתימת הסכם מונטרה, התפנתה ממשלת מצרים לעסוק בבעיה הפלסטינית. נקיטת עמדה של ממש, כך קיוו חבריה, תמצב את מצרים כמנהיגת העולם הערבי. בספטמבר 1937 הוצגה תכנית פיל בפני חבר הלאומים, ושר החוץ המצרי, ואצף עאלי באשא, הציע תכנית משלו. הוא עמד על הקשרים ההיסטוריים והדתיים וכמובן על הקרבה הגיאוגרפית בין מצרים לפלשתינה-א"י, והטיף ליישוב הסכסוך באמצעות משא ומתן בריטי-פלסטיני, שבסיומו יזכו הפלסטינים בעצמאות. לפי תכניתו יהודי ארץ ישראל יוכרו כמיעוט דתי במדינה הערבית שתקום.

נאומו של ואצף עאלי הציב את "ישראל" בעמדה בעייתית, שר החוץ תמך לחלוטין בעמדה הפלסטינית, ויציאה נגדו הייתה עלולה להעמיד בסכנה את עצם קיומו של השבועון. למרות ש"ישראל" איבד את החסינות שהייתה לו מהצנזורה, מזל לא נרתעה, ולאחר מספר ימים הופיע בעמוד השער מאמרו של הכתב הבכיר יוסף מוצרי, שיצא חוצץ נגד יוזמת השר. המאמר הנחרץ, שנעטף במחמאות רבות לשר ולארץ הנילוס, עבר ללא תגובת השלטונות.

הגעתה של ועדת וודהד לארץ ישראל בתחילת 1938, הייתה ציון דרך נוסף בקורות יהודי מצרים. בקהיר ובאלכסנדריה החלה סדרה של הפגנות אנטישמיות ואנטי-בריטיות, שהתפשטו ברחבי העולם הערבי כאש בשדה קוצים. במאי פרצו מאות סטודנטים מאוניברסיטת אל-אזהר לרובע היהודי בקהיר, ופגעו בסוחרים ובבתי עסק בבעלות יהודית. בימים ההם ההזדהות עם המאבק הפלסטיני ברחוב המצרי הגיעה לשיאה. העיתונות המצרית, כולה כאחד, פרסמה מאמרים שתקפו את המפעל הציוני ויצאו נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. העיתונות היהודית זכתה עתה לתקופה של עדנה, שכן היא אפשרה לקהל היהודי נקודת מבט אחרת. מערכת "ישראל" מצידה, תיארה את האירועים האלימים בצורה מינורית למדי. ייתכן ובכך ביקשה למנוע במה נוספת עבור העמדה הפלסטינית, ואולי נענתה לבקשות מנהיגי הקהילה שרצו למנוע הסלמה.

יום אחד בשנת 1939 הגישו שגרירי איטליה וגרמניה במצרים תביעת דיבה נגד "ישראל" ועיתון יהודי נוסף בשם "ל'אורור". הטענה הייתה, שהעיתונים עברו על האיסור לכתוב מאמרי ביקורת על ראשי מדינות זרות. עיתונים מצריים פירסמו דברי הסתה נגד "ישראל", ומזל קיבלה מכתבי איום אנונימיים. באוגוסט 1939 היא החליטה לעזוב את מצרים, לא לפני שאיחדה את "ישראל" עם העיתון הציוני מאלכסנדריה, "לה טריבון ז'ואיף". במסיבת פרידה שנערכה לכבודה נכחו רבים מתומכי הציונות וראשי הקהילה במצרים, ומספר עיתונים בארץ בישרו על עלייתה של מזל לבית מני. הגדיל לעשות עיתון "הבוקר" שבמאמר מערכת כינה אותה "גברת סאלד של יהודי המזרח" (25.8.1939). עם עזיבתה הוחתם דרכונה במילים "אינה רשאית לשוב למצרים".

תמונות באדיבות המשפחה (לתיאור לחצו על התמונות)

במשך השנים הייתה מזל בקשר עם יצחק בן-צבי, שעמד בראש הוועד הלאומי. בן-צבי נהג לשלוח לרחל כרוזים של הוועד הלאומי בבקשה להדפיסם בעיתון ולסייע לו להפיץ כרוזים אלו אף לעיתונות הזרה. בשנות ה-30 קיבלה מזל שיחת טלפון בהולה מבן-צבי: במלון המלך דוד לנה קבוצת קצינים נאצים, ולכבודם הניפה הנהלת המלון את הדגל הנאצי בראש תורן המלון. בן-צבי ביקש ממזל להתערב בעניין והיא אכן פנתה לאלי מוצרי, דודן של אלברט, אשר החזיק ברוב המניות של המלון. בעקבות התערבותה, פקד אלי המזועזע על הנהלת המלון להוריד את הדגל ואף פיטר את המנהל.

***

בעצם בחירתה של מזל מוצרי לעסוק בעיתונות, היא הוכיחה את נכונותה לחרוג מהנורמות המקובלות בחברה המסורתית. תחת ניהולה, הפך "ישראל" משבועון קהילתי מרוסן, לביטאון ציוני לוחמני, שנקט בעמדות נחרצות בנושאים שונים שהיו על סדר היום הציבורי. על עמודי השער הופיעו מידי שבוע כותרות ענק שעסקו בגרמניה הנאצית ובמרד הערבי, ומאמרי המערכת נעשו אידיאולוגיים יותר, על גבול התעמולה.

לעיון נוסף:

1. הגר הלל, "ישראל" בקהיר: עיתון ציוני במצרים הלאומית 1920- 1939, עם עובד, תל אביב 2004.

2. רות קמחי, פעילות התנועה הציונית במצרים והתפתחות יחסי הגומלין בינה לבין הישוב בא"י: 1918- 1948, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה, חיפה 2005.

3. מנחם ברש-רועי, בסודם של יקירי ירושלים, ב', ראובן מס, ירושלים 1982.

4. אברהם חיים אלחנני, אנשים ומעשים בירושלים, ראובן מס, ירושלים 1978.

***

המאמר התפרסם בגיליון 265 של כתב העת 'עת-מול' לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, המוקדש כולו לעיתונות יהודית בארצות האסלאם. לרכישת מנוי > https://www.ybz.org.il/etmol

המחבר: איל קרן - מרצה להיסטוריה בסמינר הקיבוצים ונינם של מזל ואלברט מוצרי. כתב עבודת גמר לתואר מוסמך על חייה של מזל מוצרי.


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR