קפה בבגדאד - המוטורצייקליסטים נוסעים לעיראק

 בשנת 1933 יצאו חמישה אופנוענים מארץ ישראל למסע מפרך של 1,200 קילומטרים, לעבר בגדאד בירת עיראק. עשרות תצלומים מהמסע הנועז נמצאים כעת בתיעוד ומחקר בארכיון התמונות של יד בן-צבי.

יוזם המסע היה נעים יחזקאל טוויג, יהודי יליד בגדאד, שעלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1926. הוא היה אז בן 16, ולדבריו הוא ששכנע את בני משפחתו לעלות ארצה. מאחוריהם נותר בבגדאד קברו של האח יוסף.

 

דבר מסע האופנועים לא היה ידוע לרבים. רק בראשית 1947, פרסם טוויג מאמר קצר עליו ב"נהריים", בטאון עולי בבל שיצא לאור בירושלים. הוא סיפר שבשנת 1933 קרא בעיתון עיראקי שהמלך פייצל הראשון חנך תערוכה בבגדאד, ושהממשלה מזמינה אנשים "לראות בהתקדמותה של עיראק". טוויג עבד אז במכס הבריטי בירושלים, אך געגועיו למולדתו ניצתו והוא החליט להיענות להזמנה ולצאת למסע. בתוך שבוע מצא ארבעה שותפים "היודעים לנסוע היטב באופנוע [...] נתאספנו קבוצה של חמשה מוטורצייקליסטים, ארבעתם היו אירופים אשר לא הכירו את המזרח ולא היו בקיאים בשפה הערבית, אך אין דבר העומד בפני הרצון". לצערנו, טוויג לא ציין את שמות שותפיו או את זהותם.

 האופנוענים החליטו שלא להיצמד לקווי התחבורה הציבורית שחצו אז את המדבר מדמשק, ביירות וחיפה לבגדאד (רובם בשליטת Nairn Transport Company), אלא לנווט בכוחות עצמם. הם הצטיידו בדלק, במים ובחלקי חילוף, וחילקו ביניהם את התפקידים למסע: "האחד מכונן [מכונאי], השני מגיש עזרה ראשונה, גזבר וצלם, תפקידי היה הקשה ביותר: אחריות ומורה דרך".

טוויג נפגש עם הקונסול העיראקי בחיפה, ולבקשת משרד החוץ העיראקי חתם על מסמך שפטר את ממשלת עיראק מאחריות לגורל האופנוענים בשטחי הממלכה. הקונסול ציין שאם יתעו בדרכם "ה-R.A.F (חיל האוויר הבריטי) תחפש אתכם וזה יעלה לכם בכסף". טוויג השיג גם אישור ממשרדי IPC, חברת הנפט העיראקית, לעצור במתקניה (H4, H5) ולבקר במפעלי הזיקוק בכירכוכ.

לאחר הרפתקאות שונות במדבר, הגיעו חמשת הרוכבים למבואות בגדאד. כשעצרו לצורך תיקון תקלה באחד האופנועים, התאספו סביבם תושבים מקומיים: ערבים ויהודים. "שנים מהיהודים", כתב טוויג, "שוחחו: יהודים אלה מירושלים או מתל-אביב? נגש השני אל המספר ונקה אותו באצבעותיו וקרא בהתפעלות: אותיות עבריות! לא יכולתי להתאפק, הורדתי את ראשי בין זרועותי והתחלתי לבכות על מצב אחינו הסובלים בארץ הזאת. התחלתי לדבר אתם בלשונם". ככל הנראה הם הגיעו לעיראק, לאחר מותו של  המלך פייצל הראשון (ספטמבר 1933), כשהחל להשתרר בה אי-שקט, שבא לידי ביטוי גם בהתקפות נגד היהודים.

בהגיעם לבגדאד, מספר טוויג, "ראשית כל בקרתי את קבר אחי המנוח". הרוכבים טיילו בשוקי העיר, "אותה בגדאד הידועה לי מכבר", ובאתריה. בשבת ביקרו בבתי הכנסת, ובערב שטו על החידקל. הם נפגשו עם הקונסול האנגלי בעיר, והוא "בקשנו למסור דרישת שלום לתל-אביב". לסיכום, כותב הצעיר שגעגועיו העזים הוליכו אותו אל מולדתו, בכיוון ההפוך לאברהם אבינו: "כך נגמר המסע בהצלחה ובצלומים רבים וגם בהרפתקאות לא מעטות".

 

***

הרוכבים שבו לארץ ישראל. משפחת טוויג התגוררה אז בשכונת מקור ברוך בירושלים, ואף הקימה ב-1933 בית כנסת על שם אבי המשפחה, ששון טוויג. נעים טוויג נישא ב-1938 ללואיז, אף היא ילידת בגדאד; לימים נולדו לזוג שני בנים ושתי בנות. עם קום מדינת ישראל המשיך טוויג לעבוד במכס, עד שיצא לגמלאות. באלבומיו נותרו מאות תמונות מרגשות ממסעותיו בארץ וברחבי המזרח התיכון, זכר לימים אחרים.

 

המאמר פורסם בגיליון 262 של כתב העת 'עת-מול' , לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. לרכישת הגיליון המלא לחצו כאן >> 10% הנחה לרוכשים באתר! 

 

לעיון נוסף:

1. נ' טוויג, "מסע לבגדאד", נהריים, ינואר-פברואר 1947.

2. ר' גפני, נוסח ירושלים: עדות ובתי כנסת במרכז ירושלים, ירושלים 2011, עמ' 347-340.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle