נפש בריאה בגוף בריא – התעמלות על החוף באלכסנדריה וצעדה רגלית לחוף פולג


"כשהייתי ילדה במצרים, 'החופש הגדול' היה אפילו עוד יותר גדול, או אם נדייק, יותר ארוך: הוא נמשך שלושה חודשים. בחודשי הקיץ בקהיר, העיר בה גדלתי, היה חם מאוד. היה מקובל ביותר לנפוש בתקופה הזו בעיר החוף אלכסנדריה, ואני כנערה הייתי מבלה שם עם משפחתי כמעט מדי קיץ". כשבעים שנה חלפו מאז אותן חופשות על שפת הים באלכסנדריה, אבל רישומן חרוט עדיין בזכרונה של שושנה כהן (אז רוזט פרדו).

שושנה היתה הבת הצעירה במשפחה בת שנים עשר אחים ואחיות. אחיה הגדולים הנשואים היו מצרפים אותה בקביעות למשפחות שהקימו, וכולם היו נוסעים יחדיו לנפוש בקרבת הים. לאורך כל קו החוף היו פזורות דירות נופש, צנועות וצנועות-פחות, ובאחת מהן היתה מתמקמת המשפחה, סמוך לביתה של דודה רוזה, ששמחה מאוד על הביקור השנתי של קרובי משפחתה מקהיר.

מדי יום היו יורדים בני המשפחה לים. לבחור הערבי שעבד אצלם היו מוסרים בבוקר עוף ותפוחי אדמה, מזון לארוחת הצהריים. בדירונת הצנועה ששכרה המשפחה לא היה תנור, אך היה מקובל להשתמש, תמורת תשלום, בתנור ציבורי גדול שהיה ניצב סמוך לחוף, בדיוק למקרים אלו. לאחר כשעתיים שלוש היתה הארוחה צלויה ומוכנה, ובני המשפחה היו יוצאים מהמים על מנת לאכול, או כפי שמתארת שושנה: "גוועים מרעב, טורפים וחוזרים למים".

שושנה זוכרת שהיתה צועדת עם בני משפחתה במים הרדודים אל איים מסולעים קטנים שהיו בים, סמוך לחוף. על איי היבשה האלו חיפשו "ריצות", כך קראו למעין צדפות עגולות וקוצניות. את ה'ריצה' היו פותחים לשניים ואוכלים את תכולתה, ללא בישול. בלילה נאלצו לשלוף את הקוצים מכפות הידיים והרגליים…

"הייתי מתעמלת מצוינת", מספרת שושנה. "במשך השנה, אז חייתי בקהיר, הלכתי בקביעות למכון התעמלות ושם היה לי מאמן איטלקי שהאמין בי ולימד אותי תרגילי אקרובטיקה. על חוף הים במשך הקיץ המשכתי להתאמן ב'עמידות נר', 'גשר' ובעמידות ידיים. הרוחצים היו מסתכלים לפעמים אבל לי לא היה אכפת.

באלכסנדריה של שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 שררה אוירה טובה של חופש, היו הרבה מאוד אירופאים ואמריקאים, הרגשנו אנשי העולם הגדול. בערבים התלבשנו יפה והסתובבנו על הטיילת לאורך החוף. אכלנו תירס חם, גלידות, שתינו קפה או 'קוקה קולה', המשקה שהכי אהבתי, שהיה אז חדש יחסית ומאוד פופולרי. לא רחוק מהחוף היה בית קולנוע ובו היה מוקרן אותו הסרט במשך כל שעות היום והלילה, מסתיים ומתחיל שוב. היינו נכנסים, רואים מהאמצע, מסיימים בהתחלה, חוזרים שוב… העיקר החוויה".

בשנת 1954, כשהיתה שושנה בת עשרים, עלתה ארצה. עד מהרה נישאה ליוסף, יליד מצרים אף הוא, והשניים בנו את ביתם במושב אודים שבשרון. חוף הים בפולג החליף את חוף הים של אלכסנדריה.

בשנים הראשונות, טרם נסלל כביש החוף, אפשר היה להגיע ישירות מהמושב אל חוף פולג הסמוך יחסית.

שושנה מספרת שהיתה נוהגת ללכת ברגל לים, מרחק חצי שעה לכל כיוון, עם עגלת התינוק. היא רצתה שהילד יהנה מהים, אבל מטרת הביקורים העיקרית היתה שיאכל את הכריכים והפירות שהכינה מבעוד מועד: "בים היה נפתח לו התיאבון. הוא היה ילד שלא רצה לאכול, אבל על החוף היה אוכל יפה".

שושנה כהן עם בנה אבי, על שפת הים בחוף פולג, 1960

עם השנים נוספו לשושנה וליוסף גם שתי בנות, שרה וחיה. למרות שהעבודה במשק היתה רבה בכל ימות השבוע, בשבתות נהגו בני המשפחה לנפוש מעט, לנוח ולבלות על שפת הים. על הטרקטור שקיבל יוסף מאביו התקין ספסל ועליו היה מסיע את שושנה והילדים לים, ישירות דרך החולות.

שושנה ויוסף כהן בחוף פולג, על הטרקטור המשפחתי בו נסעו אל החוף, תחילת שנות ה-60

עד היום אוהבת שושנה את החוף. לעיתים היא מתלווה לבני משפחתה האהובים לבילוי קצר ונעים בשפת הים, בריא לגוף ולנפש.

אלבום שושנה רוזט כהן, מושב אודים, חוף השרון נגלית לעין

סייעו בתיעוד האלבום: הדס גנות דותן, רכזת 'חוף השרון נגלית לעין', רחל אורן ויעל רוזן


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR