חלום חלמתי: עמרם מתאבק עם גלי הים

באביב 1943 ארע אסון ביחידת ההובלה העברית, פלוגת ההובלה 462. הייתה זו יחידה שהוקמה כשנה קודם לכן ובה שרתו מתנדבי היישוב בשירות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הפלוגה החלה את דרכה בבניית קו הביצורים באל-עלמיין במצרים ובהמשך השתתפה בקרבות אל-עלמיין כנגד הכוחות הגרמניים בראשות רומל.

לאחר חג הפסח 1943 יצאה הפלוגה על גבי האנייה 'אֵרינפּוּרה' (Erinpura) מנמל אלכסנדריה שבמצרים לכיוון מלטה. האנייה הובילה אחריה שיירה של 27 אניות נושאות ציוד, דלק ולוחמים שנועדו לסייע לכוחות בעלות הברית. בין אנשי הפלוגה היה גם עמרם בן-צבי, בנם הבכור של רחל ינאית ויצחק בן-צבי.

בספר 'עלי' לזכרו של עלי בן-צבי, מספרת אמו, רחל ינאית: 'באחד במאי, מוצאי שבת, הייתה לי איזו הרגשה שעמרם נתון בסכנה גדולה, ולא הלכתי, כמו שנוהגת הייתי, לאספת הפועלים לנשף של אחד במאי. עליתי מוקדם על משכבי, שקעתי בתרדמה כבדה וחלום חלמתי: עמרם מתאבק עם גלי הים, כל עוד נפשו בו נאחזת ידו בחבל שמשליכים לו מתוך אנייה".

המומה מחלום הבלהות, התיישבה רחל ינאית וכתבה מכתב לעמרם, אל הכתובת של פלוגתו. גם לעלי, בנה הצעיר כתבה רחל ינאית על חלומה הנורא, על החרדה שאחזה בה מאותה העת ועל הדאגה לגורלו של עמרם, שכן לא ידעה היכן הייתה באותה העת פלוגת ההובלה.

כעבור ימים מספר החלו להגיע ארצה הידיעות הקשות: ב-1 במאי, כ"ז בניסן, הספינה ארינפורה ועליה כ-300 לוחמים ארצישראלים הופגזה בלב ים על ידי מטוסי קרב גרמניים, ותוך 4 דקות שקעה במצולות.

עלי קיבל את מכתבה של רחל והופיע בצריף הצנוע שהיה ביתם, בשכונת רחביה. "עלי אינו שם לב לחלומות, ובכל זאת אי שקט בנפשו", מספרת רחל.

 

אט אט הגיעו שמות הנספים לידיעת היישוב בארץ, ונגלה גודל האסון. 139 מחברי הפלוגה טבעו. עמרם היה בין הניצולים. כעבור זמן מה, הגיע לבית הוריו ובידו המכתב שכתבה לו רחל. נרגש ומלא התפעלות על חלומה של רחל, על 'ידו האוחזת בחבל', סיפר על שקרה בלב ים:

"פלוגתנו נכספה לקו החזית, והנה היא נקראת לתפקיד מעבר לים, למאלטה ומשם הלאה. הפלגנו באנייה הודית 'ארינפורה', היא אניית הדגל, כ-300 חיילים יהודים בין יתר החיילים: בריטים, הודים וכושים. במוצאי שבת, עת התכוננו לנשף של אחד במאי, הופיעו אווירונים צוללים מעל ראשנו. ע"י אותות אזעקה ניתנה הפקודה לרדת מטה, פרט ל-50 איש שהיו בתפקיד ליד התותחים והסירות, ואני ביניהם. מיד עלה קול נפץ מבטן האנייה ומן הנפץ ועד לטביעת האנייה – ארבע דקות".

מזועזעים, האזינו רחל ועלי לעמרם המספר כיצד בטבוע האנייה קפץ הימה. "הספקתי להתרחק כחמישה מטרים בשחייה" המשיך עמרם לספר, "נסחפתי במערבולת וצללתי מטה מטה. החלטתי שלא לשאוף אוויר גם אם איחנק. הגלים העלו אותי, שאפתי רוח לרגע קט ושוב שקעתי למטה עד שעליתי בפעם השנייה. נאחזתי בחבל של אחת הרפסודות הצפות. כעבור כמה רגעים גיליתי את אחד הסרג'נטים שלנו בקרבתי, כשהוא פצוע ועומד לטבוע, קירבתיו לרפסודה ונתתי לו  להישען עליה, לעלות עליה היה מסוכן, שכן עלולה הייתה לצלול תהומה... חיכינו כשלוש שעות בים – והנה חרטום של אנייה מתקרב. היה ביננו מרחק של כמה עשרות מטרים. הגלים סחפו את הרפסודה לאחור, הרפסודה נעלמה מעיני וכבר לא היה בי כוח. צעקתי אל האנייה שיש כאן עוד אנשים ולבסוף זרקו עוד חבל והעלו אותי. נפלתי על הסיפון אין אונים. רק הספקתי להגיד שיש עוד רפסודות עם אנשים".

 

בשנת 1962 נחנכה בהר הרצל אנדרטה לזכר האסון, אשר עוצבה ותוכננה על ידי אשר חירם. האנדרטה בנויה כברכה רדודה המדמה לב ים, וכעין מגדל המדמה גשר פיקוד של ספינה. מדי שנה, בכ"ז בניסן, יום טביעת האנייה, התקיים טקס לזכר הנספים שטבעו בלב ים ולא הובאו לקבר ישראל, אך הוא בוטל בשנים האחרונות והאנדרטה סבלה מהזנחה ומהתפוררות. לאחרונה, אימצו חניכי שבט מודיעין את האנדרטה, ניקו אותה וחידשו את קיום הטקס לזכר חללי הארינפורה.

 

 

 

 

 

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle