האריה שוב שואג בשער: הנער ששמר על מזוזת הכנסת

 

בשעת צהרים של ט"ו בשבט שנת תשע"ט, קבע הרב הראשי דוד לאו מזוזה חדשה-ישנה במשקוף הכנסת. לצד יו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין ואנשי מוזיאון הכנסת ד"ר משה פוקסמן ויעל ריצ'רדס, עמדו נרגשים אריק פרוסק, בנו זאב ובן דודו אבי.

 

אריק פרוסק גדל בשכנות למשכן הכנסת הזמני בבית פרומין. טקסים ואירועים חגיגיים היו מבחינתו לשגרה, והחיים כשכן הכנסת הקנו לו זכרונות ילדות מיוחדים: "הבית ברחוב בארי 3 בו גדלתי היה צמוד לבית פרומין, שהיה בשנים אלו משכן הכנסת", הוא מספר. "מבחינתנו הילדים, לא היתה אטרקציה גדולה מזו. ממרפסת ביתנו ראינו את כל האירועים שהתרחשו באזור הסמוך לכניסה: קבלות הפנים, המצעדים, ההפגנות. אני זוכר במיוחד הפגנה אלימה כנגד הסכמי השילומים מגרמניה: הפכו ושרפו מכונית של שר, והרחוב התמלא בגז מדמיע.

אבל גם ברגעי שגרת היום-יום, הקירבה לכנסת לא היתה דבר של מה בכך: הרחובות הגובלים בבניין - רחוב בארי וגם רחוב שץ המקביל לו - היו חסומים לתנועת רכבים באופן קבוע, מה שאיפשר לנו לשחק סטנגה ללא חשש מכניסת מכונית לאזור.

ידענו שאנשים חשובים נמצאים בבניין, זיהינו רבים מהם. לא התביישנו לארוב להם ליד הכניסה ולבקש חתימה, לכל אחד מאיתנו היה אוסף חתימות מפואר. בן גוריון היה תמיד ממהר, סירב לחתום, אבל ארליך חתם וברנשטיין ועוד רבים. שמואל דיין, אביו של משה, היה נחמד במיוחד וחתם לכל ילד שביקש.

המרפסת של ביתנו צפתה למרפסת משרדו של שפרינצק, יו"ר הכנסת. אני זוכר עצמי מחכה לו במרפסת כדי שיצא לעשן רק כדי לומר לו "שלום כבוד היושב ראש". הרגשתי מעט חשוב בעצמי, בכל זאת, לא לכל ילד ניתנת ההזדמנות לברך את יושב ראש הכנסת...

לא רק סביב כניסת הבניין הסתובבנו, תכופות ביקרנו גם את אנדרטת מנורת הכנסת, שהיתה מוצבת אז בבור שיבר, מעין גן שקוע שהיה סמוך לבית פרומין. היום אני כבר יכול לספר שכשלא שמו לב היינו מטפסים עליה...

השומרים בכניסה לכנסת הפכו להיות ידידים שלי ושל חבריי, התרגלתי לרדת למטה ולפטפט איתם, אמי ואחותי היו מורידות להם מגש עם כיבוד ולא פעם גם התארחו אצלנו בבית לקפה ועוגה.

כשבגרתי קצת הייתי נכנס עם חבריי לצריף שהוקם עבור השומרים ממשמר הכנסת סמוך לכניסה. המקום הפך להיות מעין מועדון גם עבורנו: שיחקנו שש בש ופינג פונג, והתקבלנו תמיד בסבר פנים יפות. היתה אווירה משפחתית כמעט. ירושלים היתה קטנה אז, והיחסים בין האנשים היו חמים וקרובים".

 

בשנת 1966, כאשר עברה הכנסת למעונה החדש בגבעת רם ופועלים פינו את תכולת הבניין, הבחין אריק שהיה אז כבן 22 במזוזה המעוטרת שעליה תבליט אריה הנשען על עמוד המקדש, כשהיא נשכחת בהמולה ומתנדנדת על מסמר.

"הבחנתי שהמזוזה תלויה על בלימה, כנראה שמישהו ניסה לתלוש אותה מהמשקוף והוריד בורג אחד", מספר אריק. "פחדתי שתאבד או תינזק, אז פירקתי אותה בעדינות ושמרתי אותה אצלי בבית. מששמעתי על הקמת מוזיאון הכנסת, שמחתי על ההזדמנות להחזירה למקום שאין כמותו ראוי לה".

על מוזיאון הכנסת והחיפוש אחר מוצגים, שמע אריק פרוסק כאשר הגיעו אליו אנשי המחלקה להיסטוריה חזותית ותערוכות ביד בן-צבי. לרגל חמישים שנים לאיחוד ירושלים נפתחה בצריף הנשיא ביד בן-צבי תערוכה על מסדר הכותל של קבלני ירושלים. אביו של אריה, זאב פרוסק, לימים יו"ר ארגון הקבלנים ו"אביר מסדר הכותל", היה כבר בשנות הארבעים דמות פעילה ומוכרת בירושלים.

במסגרת פעילותו הציבורית בבניין העיר היה מבקר קבוע בצריף הנשיא ובמשכן הכנסת. בעקבות התערוכה העניק אריק ליד בן-צבי את כוס ההבדלה ובקבוק הקוניאק שבהם נערכה ההבדלה הראשונה בכותל. במקביל החל תיעוד אלבום משפחת פרוסק בישראל נגלית לעין.

בין האוצרות שנתגלו באלבום אביו, מצא אריק סימנית מיום ט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949) בו התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האסיפה המכוננת, שהיתה הגוף המחוקק בתקופת המעבר בין הצהרת העצמאות לבין הבחירות הראשונות לכנסת.לכבוד הישיבה הראשונה לבשה ירושלים חג, והקרן הקיימת הפיקה סימנית חגיגית שאותה ענדו האזרחים על דש בגדם. ומאז חוגגת הכנסת את היווסדה מדי שנה בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

 

די שנה בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle