על שכונת פועלים, קופסא כחולה וקקטוס גדול מימדים

 

"על מדף בכיתה היתה מונחת הקופסה הכחולה, היא קופסת קק"ל", כך מספרת פרופ' רנה שפירא, כלת פרס ישראל לחקר החינוך, שאלבום הוריה, שרגא ודבורה נצר (בעבר נוסוביצקי), היה מראשוני האלבומים שתועדו במסגרת מיזם "העיר הנגלית לעין", במלאת 100 שנה לתל אביב.

וכך מוסיפה ומספרת רנה:

מדי יום שישי היה המורה מוריד מהמדף את קופסת המתכת הכחולה ומציב אותה על שולחנו. אחר כך היה קורא בשמו של כל תלמידה ותלמיד בכיתה, לפי הרשימה השמית. כל אחד מאיתנו היה ניגש, בחרדת קודש ממש, ומשלשל מטבע של 2 מיל לקופסה. לאחר שהסתיים הטקס היה המורה מחזיר את הקופסה למדף ואנחנו היינו שמחים, ממש שמחים וגאים, שהנה תרמנו משהו לארץ ישראל. מדי פעם היינו מעיזים אפילו לשקול בידנו את הקופסה ולהרגיש את כובד המטבעות שבתוכה, הנה עוד עץ ועוד עץ להפרחת השממה.

בביתי מוצבת עד היום קופסה כחולה שכזו, אולם היא איננה הקופסה שהיתה בכיתתי. ואיך אני יודעת? על הקופסא היה רישום של מפת ארץ ישראל. כשהייתי ילדה הנגב עוד לא היה חלק מהמדינה ומשום כך לא נראה על המפה. בזו שברשותי כבר רואים את הנגב כחלק ממדינת ישראל.

 

מנהג יפה נוסף שהיה רווח בשנות נערותי היה נטיעת עצים ביערות קק"ל. ליתר דיוק, תרומה עבור נטיעת עץ, המזכה בתעודה יפה וגם בהרגשה טובה. מדי פעם, בימי הולדת, היו אוספים כל ילדי הכיתה כסף ונוטעים בשמו של ילד/ת יום ההולדת עץ, או כמה עצים. זו היתה מתנה ערכית ומקובלת והיו אף ילדים שנסעו לראות את העץ שנטעו לכבודם, אי שם ברחבי הארץ.

מתנת יום הולדת כזו קיבלתי גם אני ביום הולדתי ה-15, מחברתי הטובה אורה הרציג. למדנו יחד בבית החינוך לילדי עובדים ברחוב לסל בתל אביב.

עצים, צמחי נוי ומאכל היו חלק בלתי נפרד מילדותה של רנה, שהתגוררה עם משפחתה ברחוב לוי יצחק, באזור הצפון הישן של תל אביב. הרחוב היה חלק משכונת הפועלים אז"ר שאביה של רנה, שרגא נצר, היה בין יוזמיה ומקימיה.

השכונה היתה מורכבת מכארבעים מגרשים בני 3/4 דונם כל אחד. על כל מגרש הוקם בית סטנדרטי, חד קומתי, בן שני חדרים. לכל בית היתה חצר וגינה על מנת שהדיירים יוכלו לגדל לצרכיהם פירות וירקות. היה חשוב שהגינה והחצר תהיינה "שימושיות" ולכן נבנה, עם הזמן, גם לול תרנגולות. הודות ללול זכתה משפחת נצר לביצים טריות מדי בוקר, וחניכי קן השומר הצעיר בשכונה "אספו" מדי פעם תרנגולת לקומזיץ... רנה מספרת שבחצרם התגוררה גם איילה, אותה מצא אביה משוטטת בחירייה בתקופה בה עבד כפועל ניקיון של עיריית תל אביב. הוא חמל עליה והביא אותה לביתם.

בגינת הירק גידלה המשפחה עגבניות, בצל ירוק, גזר ומלפפונים, בחצר נטעו עצי פרי: לימון, אשכוליות, תפוז, גויאבה ואפילו עץ אנונה ניטע, את הפרי המיוחד שמחו כל המכרים לטעום.

רנה אהבה במיוחד את עץ הגויאבה :"פירותיו היו מבשילים בבת אחת, ואז היו לנו הרבה מאוד גויאבות...השכנים ידעו שמותר ואף רצוי שיקטפו ככל שירצו, היינו מחלקים גויאבות לכל מי שרצה לקחת".

בבית נוסוביצקי שררה אווירה משפחתית ולעיתים קרובות התארחו בו חברים ומכרים של ההורים, שניהם אנשים פעילים מאוד: אביה של רנה, שרגא, עבד בעירייה והיה פעיל בולט בהסתדרות ובמפא"י, אמה דבורה היתה ממקימות ארגון אמהות עובדות (היום נעמ"ת), הקימה בית ספר לנוער עובד וכיהנה כחברת כנסת במשך עשרים שנה, החל מהכנסת הראשונה. אחיה של רנה, משה (לימים מפקד הנח"ל וראש המועצה האזורית זבולון), היה באותן שנים מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח.

רנה זוכרת שמכיוון שההורים היו עסוקים, היתה היא, כרבים מחבריה, עצמאית מאוד כבר בגיל צעיר. בנוסף ללימודים, לחברים ולתנועת הנוער, טיפלה רנה בגינה, השקתה את הצמחים, האכילה את האיילה והתרנגולות.

שנים חלפו, רנה הכירה את אורי שפירא, בן כפר מל"ל, ונישאה לו. אביה של רנה הציע לזוג הצעיר להוסיף קומה נוספת לבית המשפחה ולחיות בו, כלשונו, "ביחד ולבד", הצעה שהתקבלה בשמחה. רנה ואורי חיו בקומה העליונה יחד עם ילדיהם, עירית, עֹפר ומיכל.

רנה מתגוררת בבית עד היום. את זיכרונותיה מהווי השכונה כינסה בספר האחרון שכתבה - "לוי יצחק 9 תל אביב" (הוצאת כרמל, 2018).

על שמם של שרגא ודבורה נצר, יקירי תל אביב, נקראה הגינה הציבורית ברחוב מהר"ל בשכונה בשם "גינת נצר".

בגינת הבית כיום כבר לא מגדלים ירקות אך היא נותרה יפה ומטופחת: בחצר האחורית צומח עץ פיטנה רחב ומלא בעונה בפרחיו הלבנים, ובחזית הבית - קקטוס ענק שצמח מעציץ קטן ששתל אורי. רנה מספרת שיש הטוענים כי עץ הפיטנה והקקטוס בחצר הם מהגדולים בתל אביב.


לינק לאלבום דבורה ושרגא נצר

 

 

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle