הזוג בן יעקב ממעלות

שרה ואלי בן יעקב ממעלות-תרשיחא היו פעילים ציבורית במשך שנים ארוכות ואף נבחרו לכהן בתפקידי הנהגה בכירים ביישוב: שרה כיהנה כמזכירת נעמ"ת בין השנים 1966 ל-1998 (במשך 32 שנה!), אלי כיהן כראש המועצה בשנים 1970-1976.
על שנות פעילותם הענפה והמסורה, ועל חוויית החיים בביתם, מספר בנם, נועם בן יעקב:
נולדתי לאמא ואבא שהיו עסוקים תמיד בפעילות למען הציבור, יום-יום ושעה-שעה. אמא פעלה לטובת כל הנשים העובדות, יהודיות וערביות. היתה אחראית על עשרות גני ילדים, על קייטנות, ימי כיף, חוגים והעשרה לילדים ולאמהות. מדי כמה שנים התנהלו בחירות כמקובל למזכירות נעמ"ת, אני זוכר שהייתי מחלק פלאיירים ומקשט את המקום בו התנהלו הכנסים, במרכז המסחרי הישן במעלות או בסניף מפלגת העבודה. אמא היתה נואמת בכנס ומציגה את ה"אני מאמין" שלה. לא היתה לה באמת תחרות… היא היתה מוצלחת מאוד בתפקידה, אהודה ונערצת על כל הנשים ביישוב, ללא קשר ללאום שלהן, למוצאן או להשתייכות המפלגתית שלהן. לא התפלאנו שנבחרה שוב ושוב לכהן כמזכירת הארגון.

 

 

כילד אני זוכר שהייתי גאה בה מאוד, למרות שאני ואחי שילמנו מחיר מסוים. ההורים לא היו בבית, אני זוכר עצמי מגיל צעיר מכין ארוחת צהריים, תופר כפתור שנקרע בבגד, מנקה את הבית כשצריך.
אבי תמך תמיכה מלאה בפעילות הציבורית של אמי, והיא תמכה בשלו. תושבים היו מגיעים אלינו הביתה בכל יום ובכל שעה ומספרים להורים על מצוקה או בעיה שיש לפתור. זה ודאי היה על חשבון הזמן המשפחתי שלנו אבל אני לא זוכר שהתלוננתי, קיבלתי בהבנה את הנסיבות.
כשהייתי בכיתה ב' ואחי הגדול בכיתה ד', נאלצנו לעבור מבית הספר ביישובנו לבית הספר של ילדי המושבים במעונה, בשל התנכלויות קשות של הילדים וגם של חלק מהצוות החינוכי. הילדים היו מציקים לנו כי היינו שונים מהם – רובם באו מבתים מסורתיים ואנו היינו חילוניים. המורים היו רובם תומכי הימין, וחלקם גם פעילים פוליטית לטובת מתנגדיו של אבי במועצה.
ההתנכלויות לא הרתיעו אותנו, היה לנו ברור שפעילותו הציבורית של אבא לטובת התושבים חשובה מאין כמוה, גם אם המצב לא תמיד קל. בתקופת הבחירות למועצה אני זוכר את אחי ואותי קמים לפנות בוקר, מערבבים קמח ומים, יוצרים דבק ומדביקים כרזות על לוחות המודעות. זכינו לראותו נבחר ומכהן כראש מועצה וזוכה לאהבה והערכה אדירה מהתושבים. למרות שהיה מזוהה עם השמאל הפוליטי, הצביעו עבורו גם תומכי ימין רבים. ידעו שאלי בן יעקב מסתכל על האדם כאדם, ללא קשר למוצאו או להשתייכותו המפלגתית. הוא היה "איש של אנשים", חי ופעל כדי לעזור לכולם. היו לו הישגים רבים ובשנים לא קלות אז בפריפריה, החבולה עדיין מתקופת המעברות ומתקופת המיתון הקשה.

בתקופת כהונתו של אבי כראש המועצה פרצה מלחמת יום כיפור. נוסף על הטראומה הלאומית פקד את ביתנו אסון פרטי כבד כשאחי יהודה, קצין בסיירת שקד, נפל בקרבות בסיני. אבי אסף את כוחותיו והמשיך למלא במסירות את תפקידו הציבורי.
חודשים ספורים בלבד לאחר המלחמה, ב-15 במאי 1974, התרחש הטבח הנורא במעלות. אני זוכר את קול היריות הראשונות לפנות בוקר, ששמעתי מחדרי שהיה סמוך לבית הספר בו התבצרו המחבלים ואיתם התלמידים מצפת, שהוחזקו כבני ערובה. הערתי את אבי, הוא לקח אקדח, טען אותו ורצה לצאת לרחוב. מהחלון ראינו תלמידים מדממים. תוך זמן קצר היה כל הצבא אצלנו: דיין שר הבטחון, רפול אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין ולוחמי סיירת מטכ"ל. מתוקף תפקידו היה אבי בלב העניינים בשעות נוראיות אלו.

כשנודעו תוצאות הפריצה לבית הספר היה כל הישוב בהלם, כמו גם כל תושבי המדינה. באירוע נהרגו 27 איש, רובם תלמידות צעירות. היו עשרות פצועים. אבי נשבר, אני זוכר שבהלוויה של משפחת כהן ממש תמכו בו פיזית. כראש המועצה הוא הרגיש במידה מסוימת אחראי, למרות שכמובן שלא בו היה האשם לפיגוע הנורא. למרות זאת הוא המשיך בפעילותו כראש מועצה.
משנת 1976 ועד צאתו לגמלאות בשנת 1996 המשיך אבי בפעילות ציבורית בהסתדרות, כרכז הצפון של שילוב המיעוטים, ובמקביל כיהן כיו"ר ארגון יד לבנים בגליל המערבי. בשנת 1999 נפטר לצערנו הרב ממחלה קשה, והוא בן 70.
אמי גרה עד היום במעלות והיא כבת 90. עד היום, כשאני לוקח אותה לקניון, להצגת תאטרון או סתם לקניות בסופרמרקט, ניגשות אליה ותיקות הישוב בהתרגשות, לעיתים קרובות מזכירות לה בעיה אותה פתרה עבורן או פעילות שהשתתפו בה. זה בהחלט נעים מאוד, גמול מחמם לב על עשיה של שנים למען הכלל.

לאלבום משפחת בן יעקב במעלות תרשיחא נגלית לעין

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle