אז בבית הספר בתורכיה

תמונה אחת משכה את תשומת לבה של רחל ריינשטיין, מנהלת ארכיון רעננה ומיזם 'רעננה נגלית לעין', בעת חנוכת התערוכה 'אז בבית הספר' בספרייה הציבורית בהוד השרון. הייתה זו תמונת קמליה סקפה (לימים קלאצ'י), אמה של ויקי לב-ארי, רכזת המתנדבים ב'הוד השרון נגלית לעין', ניצבת בתלבושת אחידה יחד עם חבריה לספסל הלימודים על מדרגות בית הספר 'שהית פטי ביי' באיזמיר שבתורכיה ב-1938.

התמונה נראתה לה מוכרת, ולרגע חשבה כי לתערוכה השתרבבה בטעות תמונה מאלבומי רעננה…. או אז התברר שתמונה כמעט זהה על אותן מדרגות נמצאת גם באלבומו של אברהם סטרומזה מרעננה, אלא שזו צולמה שלוש שנים קודם…

 

ויקי לב-ארי (לבית קלאצ'י) מספרת על אמה קמליה סקפה (לימים קלאצ'י) המתועדת בתצלום הקבוצתי מ 1935: שלושה מתוך חמשת אחיה ואחיותיה זכו ללמוד בבית הספר היוקרתי 'אליאנס' שהלימודים בו היו כרוכים בתשלום גבוה, ואילו שלושת האחים הנוספים, וקמליה ביניהם, נשלחו לבית הספר הטורקי 'שהיית פטיי ביי' משיקולי תקציב.

מדי יום נערך בבית הספר מסדר בוקר שכלל הנפת דגל טורקיה, שירת ההמנון הטורקי ונאום קצר של המנהל. הילדים היהודיים היו פטורים מהשתתפות במסדר הבוקר, אך למדו עם כל שאר התלמידים בכיתות מעורבות. קמליה סיפרה לבתה ויקי כי בדרך כלל נשמרה אוירה של סובלנות בביה"ס, אך למרות זאת, מדי פעם נתקלו הילדים היהודיים באפליה ובגילויי אנטישמיות.

חויה טראומטית אחת לא נשכחה עם השנים: שערה הבהיר של קמליה היה קלוע לשתי צמות ארוכות. אחת המורות, שלא אהבה את התלמידים היהודים, הציקה לקמליה ודרשה ממנה לגזור את שערותיה מחשש לכינים. קמליה סירבה. באחד הימים, כשקמליה רכנה על מחברתה, התקרבה אליה המורה מאחור, גזרה את צמתה והגישה אותה לקמליה בהתרסה.

קמליה נאלצה להבליג. שיערה צמח מחדש. המקרה לא נשכח אך לא מנע ממנה להמשיך ולהיות ילדה טובת מזג ונוטה לצחוק. גם בתמונת המחזור (ישובה שניה מימין, בשורה השניה מלמעלה) היא נראית כמתאפקת להבליע צחוק שלא היה יאה למעמד.

בשנת 1948 עלתה קמליה עם עלית הנוער לישראל. חברתה הטובה רשל עמיאל, המופיעה אף היא בתצלום, עלתה יחד עמה. החברות האמיצה מבית הספר באיזמיר נשמרה עוד שנים רבות גם בישראל.

 

 

 

 

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1938, הופיע בתמונת המחזור של בית הספר 'שהית פטי ביי' אברהם סטרומזה, אז אלברט, כיום תושב רעננה. למרות 83 השנה (!) שחלפו מאז צולמה התמונה זוכר אברהם היטב את בית הספר. גם אברהם, כקמילה, נשלח לבית הספר כי משפחתו התקשתה לשלם את התשלום הגבוה שדרש בית הספר 'אליאנס'. למזלו של אברהם, שבעה מתוך 37 התלמידים בכיתתו היו יהודיים, והוא זוכר שבדרך כלל המורים התייחסו יפה אליו ואל חבריו, ובכל זאת נתנו לכל הילדים היהודיים גם שם טורקי. לאלברט קראו המורים קאיה - 'אבן' בטורקית.

הבנים והבנות למדו יחדיו אך בהפסקות היו חדרים נפרדים למנוחה ולאכילה. גם את משחקי התופסת והמחבואים שיחקו בנפרד.

המורות היו נעימות ורכות יחסית ואילו המורים היו נוקשים יותר. לא פעם היכו אותו המורים בסרגל על אצבעותיו משום שהיה שמאלי.

וכך הוא מספר: 'רק כמה שנים קודם לכן הוחלף הכתב בטורקיה. הוריי למדו לכתוב בכתב ערבי, ואני כבר למדתי לכתוב באותיות לטיניות. אולי בגלל שינוי הכתב ייחסו המורים חשיבות רבה לכתיבה. אני כתבתי ביד שמאל והדבר כנראה הפריע למורים, ומדי פעם הייתי חוטף מכות בסרגל. זה לא עזר כמובן והמשכתי לכתוב ביד שמאל.'

המנהל, המופיע בשתי התמונות, זכור לאברהם כאיש מרשים שהיה מסייר בכיתות במשך יום הלימודים ובוחן שהכל כשורה. כשהיו התלמידים נתקלים בו ברחובות איזמיר לאחר שעות הלימודים, היה נוהג בחביבות ומברכם לשלום.

בשנת 1950 עזב אברהם את איזמיר ועלה לישראל עם אשתו סוזן.

 

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle