אימא במשרה מלאה

08/03/2018

על הקשר המיוחד בין לנה קיכלר-זילברמן ורחל ינאית בן-צבי, על טקס 'אם השנה' ועל 'מסיבת סופרות השואה' בצריף הנשיא

 

לנה קיכלר-זילברמן נולדה בשנת 1910 בפולין והייתה אשת חינוך ופסיכולוגית. היא איבדה את בתה היחידה בשואה, ועם סיום המלחמה, בעת שהגיעה למשרדי הוועד היהודי בקרקוב, נדהמה לגלות שם עשרות ילדים וילדות אשר מילאו את משרדי הוועד. היו אלו ילדים ששרדו את השואה. חלקם לחמו לצד הפרטיזנים, אחרים שרדו את מחנות הריכוז או הוחבאו במנזרים ובמשפחות נוצריות. אולי בשל אובדן בתה, היה ברור לה שהיא אינה מסוגלת להותיר אותם שם לגורלם. היא הבינה שתפקידה הוא לגונן על היתומים, להחזיר להם את האמון באדם ולשקם את חייהם.

היא אספה את הילדים ונדדה איתם לעיירת הסקי זאקופנה שבדרום פולין, שם בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק הקדישה זמן לשיקום הילדים. זו הייתה תקופה יפה, הילדים שיחקו, התפנקו עם קקאו חם, אכלו טוב, למדו והתחזקו. בזאקופנה השיבה לנה לילדים את ילדותם אך התקפות אנטישמיות אילצו אותה לעזוב ולצאת שוב למסע נדודים עם הילדים.

 

 היא נמלטה עמם תחת סכנה כבדה לצרפת, שם שהו שלוש שנים נוספות ובסופן עלו לישראל. בארץ נקלטו הילדים בקבוצת שילר ולנה המשיכה לחיות לצדם במשך שנה. הילדים, שהחיים אילצו אותם לשקר, לגנוב, להכות אם צריך ובעיקר לא להאמין לאף אחד בעולם, החלו להשתקם ולצמוח. צעד אחר צעד שב אמונם בעולם ובבני האדם. לאחר שנה הרגישה לנה שהיא יכולה לעזוב את הילדים שלה. 

 

 בשנת 1950 נישאה למרדכי זילברמן. כעבור שבע שנים, בהיותה בת ארבעים ושבע, נולדה בתה היחידה, שירה, לאחר הריון שעליו שמרה מכל משמר. בערב שהתקיים ביד בן-צבי במסגרת קורס 'אוצרות סודיים בספריה' סיפרה שירה כי בילדותה תמיד ליוו אותה מאה אחים... היא הייתה הילדה המאה ואחת של לנה קיכלר-זילברמן.

 

 שירה סיפרה כי עם מותה של לנה, באוגוסט 1987, חשו הילדים יתמות מחודשת, כי מהוריהם הביולוגים התייתמו בגיל צעיר מאוד, ולנה הייתה עבורם אם.

בשנת 1959 הוציאה לנה לאור את ספרה המפורסם 'מאה ילדים שלי', אשר היכה גלים בראשוניותו ובייחודו. רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא, התרשמה עמוקות מהספר אשר ללא ספק הקדים את זמנו והציג לראשונה עדויות ילדים בנימה אישית. היא הזמינה את לנה לצריף הנשיא לערב לכבוד צאת הספר.

 

 

בנאומה בערב זה סיפרה לנה על הימים הראשונים עם הילדים בפולין, שבהם חיפשה לשווא אחר אנשי חינוך ורפואה שיסייעו לה לטפל בילדים. לא נותרו כאלו. כולם נספו. היא נותרה בלבטיה ימים ארוכים עד שיום אחד החליטה:

      'לא נחכה לאנשים אשר אינם. ניקח לעבודה נשים מניצולי המחנות, נשים שאבד להן הכול – ביתן, בעליהן וילדיהן, ושנשארו גלמודות בעולם. רק דבר אחד לא אבד להן, והיא – האהבה לילד. נשים כאלה בחרתי לי, וגם אני אחת מהן, ואמרנו לעצמנו: הנה אנו עומדות פה, אימהות שכולות המתאבלות על ילדיהן, בלי כלום: בלי משען בחיים, בלי מטרה, בלי חשק לחיות... ומצד שני – ילדים יתומים, חולים ואומללים, המשתוקקים לשווא להוריהם. הבה ניצור משפחה חדשה שלאחר המלחמה. משפחה של מאה ילדים ועשר אמהות. נאמץ לנו את הילדים האלה, ויהיו הם לנו לילדים ונהיה אנו להם לאימהות. נטפל בהם כבילדינו, נרפא אותם, נחזיר אותם לחיים, נלחץ אותם ללבנו באהבה, נעזור להם להזדקף ולקבל תואר אנוש ובזכות זו נעזר וניבנה גם אנחנו'. 

בערב המרגש שהתקיים ביום ד', 31 באוגוסט 1959, נכחו גם כמה מ'ילדיה' של לנה, שבעת ההיא כבר היו בוגרים, ובו הקדישה לנה עותק מספרה לרחל ינאית, שעליו חתמו כשמונים מילדיה וגם כמה מהמדריכות שהעידו כי העבודה עם הילדים עזרה להן בתקופה הקשה ביותר בחייהן.

עותק זה שמור בספריית יד יצחק בן-צבי, והוא הוצג לקהל במסגרת הקורס 'אוצרות סודיים בספרייה' המתקיים ב'יד'.

 

 

טקס 'אם השנה'

כעבור כשלוש שנים, בכ"ח בכסלו תשכ"ג, נר חמישי של חנוכה, 25 בדצמבר 1962, הוזמנה לנה שוב לבית הנשיא בירושלים, הפעם לרגל זכייתה בתעודת 'אם השנה'. בדברי הפתיחה לערב סיפרה רחל ינאית כי בעקבות התייעצות עם ידידותיה בֶּבָּה אידלסון, רחל כצנלסון-שז"ר ולאה גולדברג החליטה להקדיש את האירוע לסופרות השואה. אל הערב הוזמנו סופרות אשר תיעדו אף הן את קורות שעת האופל של העם היהודי.

 

 מה היה פשר האירוע ומהי הסיבה למסיבה?

מסיבת 'סופרות השואה' התקיימה בחנוכה. ביום חג האורים ביקשה רחל ינאית להאיר את זכר השואה והחורבן, ולהעלות על נס נשים ניצולות שואה המעלות זיכרונות על הכתב וחרף הקשיים חושפות את העדויות. בדברי הפתיחה הביעה רחל ינאית את הצורך הדחוף לחשוף את ההיסטוריה הטרגית של עמנו, בעקבות משפט אייכמן שהתקיים בירושלים שנה קודם לכן, שבו נשמעו לראשונה קולותיהם של הניצולים שחיו בארץ ישראל.

לנה קיכלר כתבה את סיפורה ואת סיפורם של הילדים 'מהלב', בנימה אישית ואינטימית. באותם ימים היו מתנגדים לצורת כתיבה זו בקרב סופרי השואה. ספרות השואה בעשור הראשון למדינה הייתה מכוונת לאיסוף תעודות, עדויות ועובדות כדי שהעולם ידע ויאמין. פרסום רחשי הלב לבדם נחשב לא מקובל ולא זכה לתמיכה ולעידוד.

בשנות השישים ובעיקר לאחר משפט אייכמן מותר היה, לצד העובדות, לגלות גם את חיי הנפש, את החוויה האנושית ואת חווית ילד קטן בימים ההם – החשובים לא פחות מן העובדות ההיסטוריות. לכן הזמינה רחל 'סופרות שואה' נוספות, שכמו לנה קיכלר העזו לחשוף את סיפורן.

הייתה זו הפעם החמישית שבה הוענק בארץ תואר 'אם השנה'. קדמו ללנה קיכלר דבורה דיין, ממקימי מושב העובדים נהלל, אמו של משה דיין, גולדה מאיר, רחל ינאית ורבקה גובר, 'אם הבנים', ממקימי כפר ביל"ו וכפר ורבורג. במלחמת העצמאות שכלה רבקה גובר את שני בניה, ועל שמם נקרא המושב כפר אחים. לאחר המלחמה הקדישה את חייה לקליטת עולים ויחד עם בעלה, מרדכי גובר, ייסדו את מושבי חבל לכיש. רבקה גובר העניקה את הפרס ללנה קיכלר.

באותה עת טרם הונהג 'יום האם', למעט בחיפה שבה החלו לציין מועד זה, כפי שהעידה במסיבה בבה אידלסון (ועל כך תוכלו לקרוא כאן) ורחל ינאית הביעה תקווה כי פרס 'אם השנה' יכה שורש בארצנו.

לספרה של לנה קיכלר הייתה השפעה עצומה ורבים ניסו להבין מהו סוד קסמו וכיצד זה שהוא מרתק את קוראיו ומשפיע על נפשם עמוקות. לטענת רחל שז"ר, הספר טומן בכוחו יכולות ריפוי ושיקום. הוא הוכחה לטוב ליבו של האדם, לראיית הטוב והיפה באדם אל מול אחד מרגעי השפל הגדולים של האנושות. במובן זה, כפי שאמרה רחל שז"ר, הספר הוא 'אני מאמין' גדול ברוח האדם, הוא מבטא גילויי גבורה וניצחון האדם בנסיבות בלתי אנושיות, ומביא עמו גם נחמה גדולה. זהו המסר של 'מאה ילדים שלי'.

 

 בדומה ללנה קיכלר גם  רחל ינאית הקדישה את חייה לילדים יתומים, והייתה עבורם אם חלופית. בחוות הלימוד שהקימה בתלפיות למדו נערות יתומות ברובן אשר המקום היה להן בית ראשון בארץ ישראל.

את צער האובדן והיגון על מות בנה עלי במלחמת העצמאות ספגה אדמת עין כרם, שם הקימה כפר נוער לילדים יתומים, חלקם ניצולי שואה וחלקם ממשפחות עולים מארצות האסלאם:

'לעתים, בלכתי לעין כרם, נדמה לי שאני מהלכת לרגלי הר תבור, במקום שבו נפלו בני וחבריו על אדמת הגליל. מעין נדר אני נודרת לעצמי: אם לא זכיתי ליפול במקומו או איתו – אתמסר בכל נימי נפשי לעבודת אדמה זו'.

את ספרה ילדינו ממזרח וממערב, בו היא מתארת את קורות כפר הנוער, הקדישה רחל ינאית לעלי ולחבריו:

'יהיו נא הדברים שהעליתי כאן נר נשמה לזכרו של בני עלי וחבריו מקיבוץ בית קשת, שנפלו במלחמת השחרור ואשר דמותם ורוחם ליוו אותי ועודדוני בכל ימי היותי בכפר הנוער.'

 

קשרי החברות בין שתי האימהות המסורות, לנה קיכלר-זילברמן ורחל ינאית בן-צבי נמשך שנים רבות והוא כלל חליפת מכתבים, מפגשים, ביקורים ודאגה הדדית זו לזו. 

 

* התמונות במאמר באדיבות ארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle