להשיב את נטעיך ורננת חייך

בשנת 1908 הגיעה גולדה לישנסקי, לימים רחל ינאית בן-צבי, לארץ ישראל. 'עריית הארץ עמדה לעיני כמראה-בלהות', כתבה העולה החדשה מאוקראינה הירוקה. בבואה לירושלים, מראה עיר האבן החשופה הטריד אותה. היא כתבה כי ברצונה 'לראותך, ירושלים, שוב ירוקה, מניבה, לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך'. חזונה אכן הניב פרי, וגלגוליו נראים בתמונות השמורות בארכיון יד יצחק בן-צבי.

 

ב-1911 רחל ינאית נסעה לצרפת, ללימודי אגרונומיה, וכעבור שלוש שנים שבה לארץ ישראל. בקיץ 1915 עבדה עם אהרן אהרנסון בזיכרון יעקב ובתחנת הניסיונות בעתלית. באותה תקופה שימשה אשת הקשר בין מחתרת ניל"י לבין ארגון 'השומר'.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה יסדה את 'קבוצת עגבנייה' שעסקה בגידול ירקות בירושלים המורעבת. לאחר המלחמה יסדה משתלה ברחוב החבשים (כיום, אתיופיה), בחצר פרטית, וב-1920 עברה המשתלה לשכונת הבוכרים. בסוף 1921 הצטרפו למשתלה פועלות מ'גדוד העבודה', חברותיה לרעיון ולדרך. בצדן עבד יונה לישנסקי, אביה של רחל ינאית

 

'רון קילוח בצינור': רחל ינאית וצוות המשתלה בשכונת הבוכרים, 1920

 

ב-1924 נדדה המשתלה לשכונת רחביה, שכונת הגנים החדשה. עצי המשתלה ניטעו בגינות ירושלים, בחצרות מנזרים, בשער הגיא וביישובי ההר והשפלה. באמצע שנות ה-20 הפכה המשתלה ל'משק פועלות', אחד מתשעה  שקמו ברחבי הארץ. בשטח המשתלה הקימו הפועלות צריף מגורים, שהוקם ללא רישיון: חומריו הוכנו מראש והוא הוקם בן-לילה, וכמבנה 'גמור' זכה לחסות החוק (באותה שיטה שבה הוקמו כעבור עשור יישובי 'חומה ומגדל'). המשתלה שימשה תחנת קליטה והכשרה מקצועית לעולות החדשות. היא סיפקה עבודה וחינוך וקורת גג, ובעיקר - חברה וקרקע חדשה להינטע בה.

 

'משק הפועלות' ברחביה, 1925 (מאחור: אוהלי 'גדוד העבודה')

 

בשנת 1928 עברו המשתלה ומשק הפועלות לשטח בן 50 דונם ממזרח לשכונת תלפיות, בדרום ירושלים. בסמוך לאתר, הלך ונבנה ארמון הנציב העליון הבריטי, שעליו כתב יהודה האזרחי שהוא 'תפס לו את המקום-הכי-פנטסטי-שבכל-העולם [...] הוא יכול לראות, מבעד לחלונות ארמונו, כבר בבוקר השכם, את הנוף-הכי-נשגב-והכי-קדוש-שבכל-העולם, כאילו זה שלו'. מומחה מטעם ההנהלה הציונית אמר 'הסביבה נהדרה, אך אדמה אין כאן', אולם רחל ינאית שמחה לגילוי יבְּלית – 'משמע, חיה היא האדמה'...

 

במאורעות תרפ"ט (1929) חרב משק הפועלות, אך הוקם מחדש. ב-1931 הושלם מבנה קבע בן שתי קומות, בתכנון האדריכל ריכרד קאופמן. כעבור כשנה, בוועידת הפועלות הרביעית, עלתה הצעה להפוך את משק הפועלות ל'חוות לימוד'" לנערות. זאת כדי להכשירן 'בעודן בגיל צעיר לחיי עבודת אדמה, להקנות להן השכלה כללית וחקלאית, לפתח בהן את העצמיוּת על ידי הכּנסן בעול העבודה ואחריותה, לחנך אותן חינוך חברתי, על-ידי חיי עבודה שיתופיים'.

 

הדבר הצריך שינוי מבני וארגוני, גיוס מורים ומדריכים בהתאם לתוכנית הלימודים, וכמובן תקציב. לסיוע במימון, נפתח באתר בית הבראה (עם חברת "הסנה") ומועצת הפועלות הקציבה תמיכה שנתית. הכנסה נוספת הייתה ממכירת התוצרת החקלאית. בשנת 1933 הפך משק הפועלות רשמית לחוות לימוד לנערות, מגיל 15 עד 17, ילידות הארץ ובנות 'עליית הנוער'. באפריל 1934 הגיעה לראשונה קבוצת נערות ממרכז אירופה. בכל יום הוקדשו חמש שעות לעבודה חקלאית מעשית, ושלוש שעות ללימודים עיוניים. פעם בשבוע הגיעו הנערות גם למשתלה-האם ברחביה.

 

בדצמבר 1935 סיימו 33 בוגרות המחזור הראשון, רובן עולות, את לימודיהן בחווה. באדמותיה היו אז 12,000 שתילים של עצי פרי; 40,000 עצי יער (שאותם רכשו קק"ל והממשל הבריטי); כרם ענבים וגן ירקות; כוורות ולולים, שמתוצרתם נהנה גם הנציב העליון; משתלת נוי ובה עצים, שיחים ופרחים; והבטחה לתרומה לרכישת שתי פרות. להשקיית השתילים, רחל ינאית תכננה להסתייע גם במי שופכין – מים מוּשבים. באוגוסט 1939 הוצגה בחווה תערוכה חקלאית, תחת הסיסמה '20 שנה למשתלה, 11 שנה למשק [הפועלות], שש שנים לחוות הלימוד'.

 

כך הולכות השותלות: נערות בחוות הלימוד, מאחוריהן פורחות השקדיות

 

ב-1936 הושלם מבנה נוסף, בתכנון האדריכל קרקאואר, וחובר למבנה הקיים. רחל ינאית, שהייתה מראשי 'השומר' ו'ההגנה', דאגה להקמת עמדות הגנה ו'סליק' להטמנת נשק. התלמידים הוכשרו בשיעורי גדנ"ע והגנה עצמית, ובחווה הוקמה תחנת נוטרים.

 

עלמה וגבר בחוות הלימוד, 1938

 

ב-1941 הציע המורה משה שדמי להפוך את החווה לתיכון חקלאי תלת-שנתי, לנערות ולנערים. בשנות השואה הגיעו לחווה פליטות שואה מ'ילדי טהרן', מטרנסניסטריה ומהבלקן, ובסוף 1945 הגיעו נערים ניצולי מחנות ההשמדה. 'הרי הם כבר 'ישישים' לפי ניסיון חייהם', כתבה רחל ינאית בעצב.

 

כמה מבוגרות החווה חברו לנערים בוגרי 'כדורי' ומוסדות אחרים, והקימו גרעיני התיישבות. הגרעין הראשון יסד את קיבוץ בית קשת, שם נהרג עלי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן-צבי, בימי מלחמת העצמאות. בימי ה'הפוגה הראשונה' (יוני 1948) הוסכם שחוות הלימוד תיכלל בשטח המפורז בארמון הנציב, בחסות הצלב האדום. באוגוסט 1948, במהלך ההפוגה השנייה, נכשל ניסיון ישראלי לכיבוש המתחם. באוקטובר 1948 עבר שטח ארמון הנציב לחסות האו"ם, וחניכות החווה פוזרו ברחבי הארץ. לאחר כמה חודשים פתחה רחל ינאית בעין כרם 'כפר נוער' בניהולה, שהמשיך את מורשת המוסד שנעזב בתלפיות.

 

ביוני 1949 ישראל הכריזה על סיפוח החווה לשטחה. כעבור ארבעה חודשים הובאו לאתר כמה עשרות נערים ונערות (רובם עולים) והחלו בשיקום המתחם ואדמותיו. בשנות ה-50 אירעו תקריות ירי, ובמרץ 1950 נהרגו שבעה נערים בהתפוצצות מוקש ששיחקו בו.

 

 

רחל ינאית לצד האנדרטה שהוקמה לזכר הנערים

 

שטח החווה הועבר ב-1954 לאוניברסיטה העברית, שהקימה בו תחנת ניסיונות חקלאית. האתר היה ל'מרכז לחקר חקלאות ההר', שבו נבדקה התאמתם לגידול של זרעים, זני טבק וצמחי מרפא – ואפילו חורפָנים (מינק) לתעשיית הפַּרווֹת. ממלכת ירדן התלוננה בפני האו"ם על חדירה נשנית לשטחה: ממטרות ישראליות התיזו מים על קיר "הקולג' הערבי" למורים, שניצב בשטח הירדני הסמוך...

 

שער המרכז לחקלאות ההר

 

ב-1973 התחנה נסגרה אך שטחה שימש מדי פעם גם בשנים שלאחר מכן. לאחרונה, נדונה תכנית לבניית ארבעה מלונות בשטח שנעזב. מבני 'חוות הלימוד' ניצבים כיום נטושים: עדות אילמת לחזון החלוצי הנשי ולנפשות שצמחו באדמתה וטיפחו אותה באהבה. 'בירושלים', אמרה רחל ינאית ב-1965, 'הרגשתי את סוד מהותנו הלאומית המיוחד  ל נ ו  כעִבְרים – אחידות הטבע אחידות היצירה – אדם ונוף כאחד'.

 

לעיון נוסף:

ר' ינאית בן-צבי, עם ילדינו בחזית, מסדה 1975.

נ' שלו כליפא, 'שלהבת ירוקה', עת-מול 228, עמ' 16—17.

 

 

רוצים לקרוא עוד? רכשו מנוי ל'עת-מול', עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, במחיר מבצע של 126 ₪ למנוי שנתי (21 ₪ בלבד לחוברת): https://www.ybz.org.il/etmol

 

כל התמונות מארכיון הצילומים ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצחק בן-צבי.

Please reload

© 2018 BY TEO

  • Facebook - White Circle