פגישה בניכר - משלחת ישראלית בפסטיבל נוער במוסקווה, 1957

מאת: עוזי ישראלי מה-יפית, ארכיון יד בן-צבי

בצילום: חברי המשלחת הישראלית על משאיות ברחובות מוסקווה, 1957 (ארכיון יד בן-צבי)


הכותרות בעמודים הראשונים של עיתוני ישראל במהלך החודשים יולי-אוגוסט בשנת 1957, בישרו בחגיגיות: "יהודי מוסקבה הריעו, בכו והצטופפו בכל מקום בו הופיעו נציגיה של ישראל במוסקווה" (דבר, 5.8.57).

כנס בינלאומי תחת השם "פסטיבל הנוער הדמוקרטי" נערך במוסקווה ביולי 1957. הוא כלל 15 ימים של הופעות ריקודים, שירה, תחרויות ספורט ועוד, שנערכו ברחובות ובאולמות שונים בעיר. השתתפו בו כ=130 משלחות מכל רחבי העולם עם 30,000 משתתפים. היה זה מפגן כוח אדיר של השלטון הקומוניסטי, בימים שלאחר הסתלקותו של סטאלין ורצון לפתוח במקצת את "מסך הברזל" ולהציג, לפחות למראית עין, מעין רוח חדשה וליברלית יותר.

על אף שהפסטיבל נערך במוסקווה פחות משנה לאחר מלחמת סיני, שבה צה"ל הביס את הצבא המצרי, שהיה מצויד במיטב הנשק הסובייטי, גם מדינת ישראל השתתפה בפסטיבל.


בשליחות כפולה

המשלחת אורגנה על ידי התנועות הקיבוציות בישראל – הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד, ואיחוד הקיבוצים. היא כללה את להקת המחול של הקיבוצים, קבוצת מחול תימני, קבוצת רקדנים ערבים מן הגליל, מקהלה, הזמרת רמה סמסונוב, אקורדיוניסט, מתופפת ועוד. על המשלחת ניצח ביד רמה זאב חבצלת, איש בית אלפא, אמן רב תחומי יוצא דופן – בימאי וכוריאוגרף שעסק גם במוזיקה, בשירה, וגם בצילום ובימוי סרטי קולנוע (ביקורה של המשלחת הישראלית מתועד בסרט "מסע למוסקווה" שצולם על ידו). המשלחת כללה גם קבוצה של צעירי בנק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שבראשה עמד יאיר צבן, לימים חבר כנסת ושר מטעם מפ"ם.

המשלחת הישראלית הייתה במרכז ההתעניינות. אחד מחברי המשלחת מצוטט בסרט שהוזכר לעיל והוא מעיד על עצמו: "יצאנו בשליחות כפולה – לבטא את העניין החיוני של מדינת ישראל בהשגת השלום ולהיפגש פגישה חיה עם יהדות ברית המועצות. לא ידענו כיצד יראה הדבר. לא ידענו אפילו איזה לב יהודי חם פועם בחזה שלנו".

התלאות שהמשלחת עברה החלו כבר בדרך. הם הפליגו באונייה "מרמרה" לאיסקנדרון שבדרום טורקיה. משם עשו את דרכם ברכבות במשך עשרה ימים דרך יוון, בולגריה, רומניה ואוקראינה. בחלק מן התחנות שבארצות הקומוניסטיות חיכו להם יהודים נרגשים, שלא ברור כיצד ידעו על בואה של המשלחת, ונאבקו עם אנשי כוחות הביטחון שניסו למנוע מפגש ישיר וקרוב ביניהם. יענקל'ה דקל, אחד מחברי המשלחת ובשעתו חבר קיבוץ מעגן מיכאל, כתב בזיכרונותיו לאחר יותר מחמישים שנה: "אנחנו ילידי הארץ, שבפעם הראשונה יצאנו מגבולות המדינה, התרגשנו אפילו יותר מן היהודים שהקיפו אותנו בהתלהבות" (הזמן הירוק, 11.7.2013).

המסע הארוך היה רצוף קשיים מטעם השלטונות הסובייטיים, שבין היתר עיכבו את המשלחת במשך יומיים בכניסה לגבול הסובייטי בשל "בעיות פרוצדוראליות", אך הוא היה גדוש בחוויות והתרגשויות שבאו בעקבות המפגש עם המוני היהודים שחיכו להם בכל תחנה בדרכם.


קבלת פנים סוערת

בסופו של המסע הגיעו חברי המשלחת למוסקווה לטקס הפתיחה של הפסטיבל. במוסקווה, הגיעו לשיאם היחס העוין מצד השלטונות ומארגני הפסטיבל, אך גם החוויות העזות והמרגשות מן המפגשים עם היהודים ומהיחס החם שלו זכו בכל מקום שאליו הגיעו.

חברי המשלחת מנגנים ורוקדים לקהל היהודים שהתאספו לכבודם בתחנת הרכבת, 1957 (ארכיון יד בן-צבי)


וכך מספרת אחת המשתתפות בסרט של זאב חבצלת, מנהל המשלחת:

יצאנו למסע מכוניות (משאיות) ברחובות מוסקווה אל פתיחת הפסטיבל [...] כמה קל היה להבחין ביהודים; על פי עיניהם וחיוכם המהול בתוגה, על פי לחיצת היד הרגושה ועל פי פסוקי האידיש ועברית, ברכת שלום עליכם ועם ישראל חי.

המשלחת הניפה את דגלי ישראל מעל המשאיות הפתוחות בעוברם ברחובות העיר. המוני יהודים עמדו בצדי הרחובות, הריעו וניסו ללחוץ את ידיהם של חברי המשלחת, נהדפו על ידי השוטרים אך חזרו שוב ושוב ופרצו את מחסומי המשטרה.


באחד הערבים, המשלחת הישראלית הייתה צריכה להופיע באולם גדול במרכז העיר. ברגע האחרון, מבלי להודיע על כך לציבור, העתיקו מארגני הפסטיבל את מקום ההופעה לאולם באזור מרוחק, כנראה מתוך רצון למנוע מהמוני היהודים להגיע להופעה. אך היהודים מילאו את האולם עד אפס מקום, וגדשו בהמוניהם את הרחובות הסמוכים. ההופעה נדחתה בשעתיים לאחר שחברי המשלחת לא הצליחו להגיע אל האולם עד שהמשטרה סייעה לפלס להם את הדרך. בכל אותה עת חיכו היהודים באולם בסבלנות לתחילת ההופעה. כותב יענקלה דקל:

השיחות בין היהודים לבין הצברים נערכו ביידיש מגומגמת, אך גם כך היא הספיקה כדי לקרב לבבות, לחבק חיבוקים ולהעלות דמעות. השיא היה בהשתתפות חלק מחברי המשלחת בתפילת השבת בבית הכנסת המרכזי של מוסקווה. האולם שם היה מלא עד אפס מקום. אלפי יהודים הצטופפו ברחובות הסמוכים ולא הצליחו להיכנס. אנחנו הגענו עם תשמישי קדושה מן הארץ, וחלק מאתנו הוזמנו לעלות לתורה – חוויה שלא אשכח לעולם. (הזמן הירוק, 11.7.2013)

היהודים סיכנו את עצמם בהתנהגותם זו, שכן השלטונות הסובייטיים עקבו אחר כל תנועותיהם ומעשיהם, בליווי של חקירות, מעצרים, חיפושים בבתי היהודים אחר חומר "חשוד" ואף הגליות. אלא שנראה שלא ניתן היה לעצור את גלי ההתלהבות ואת הסתערות ההמונים על אנשי המשלחת בזמן שהותם במוסקווה. אורי כץ, אף הוא חבר במשלחת, סיפר:

דגל ישראל מתנופף לראשונה ברחובות מוסקווה [...] התחלנו להופיע בגנים הציבוריים והקהל היהודי, 15-20 אלף בכל הופעה היה כאחוז תזזית [...] הממשל הרוסי לא תיאר לעצמו שתהיה כזאת התפרצות של היהודים, והרוסים לא שיערו שיתייחסו להופעותינו בכזאת התרגשות [...] אי אפשר היה לעצור בעד יהודי רוסיה, והדרך היחידה של השלטונות להחליש את הרושם וההתרגשות שחוללנו היתה להעביר אותנו ממקום למקום. אבל זה לא עזר להם – המוני היהודים באו אחרינו לראותנו. ("קרייתי במוסקווה", 12.9.2007 באתר kiriat-team.org.il )


בצילום: עומדים בתור לאחת מהופעות המשלחת במוסקווה (ארכיון יד בן-צבי)


זהב, כסף ומכתבים

מעבר לפגישות ולחוויות אלו, שבוודאי לא ציפו להן ולא התכוננו לקראתן, הייתה גם חווית הפסטיבל עצמו. למרות כל הקשיים והיחס העוין מצד השלטונות, הופיעה המשלחת בהצלחה רבה וייצגה נאמנה את תרבותה המתחדשת של מדינת ישראל, והדבר בא לידי ביטוי במספר המדליות שהשיגה המשלחת. להקת המחול של הקיבוצים, להקת הריקוד התימני, הזמרת רמה סמסונוב, המתופפת רותי גרינמן, ווילי הפנטומימאי – זכו כולם במדליות זהב. זאב חבצלת, להקת הריקוד הערבית והמקהלה זכו במדליית כסף.

אבל התופעה המעניינת והמרתקת שהשאירה את חותמה על כל חברי המשלחת היו הפתקאות והמכתבים המאולתרים שהעבירו היהודים לידי חברי המשלחת, לעתים תוך הסתכנות ממשית. הם כתבו על פיסות נייר, על גלויות דואר ועל דפי ספר שנתלשו, לעתים מתוך כוונה להצביע על כותב הספר או על תכנו: "לחבר מישראל – מנציגו של העם היהודי ברוסיה שמאמין שיגיע הזמן כאשר יהודים מכל העולם יתאספו בעתיד תחת אותם השמיים – השמיים של ישראל". (בתרגום מרוסית).

על נייר פרסום של כתב עת המפרסם יצירות סופרים בהמשכים (וכאן בפרסום של יצירה של הסופר ליאון פויכטוונגר) נכתב בכתב יד: "ספרו ליהודי ישראל על המשימה החשובה של תחיית העם".

מימין, בתרגום חופשי: "לחבר מישראל - מנציגה של העם היהודי ברוסיה, שמאמין כי יגיע הזמן כאדר כל היהודים מכל העולם יתאספו בעתיד מתחת לאותם השמיים - השמיים של ישראל" (ארכיון יד בן-צבי)

משמאל, בתרגום חופשי: "תמסרו ליהודי ישראל על המשימה החשובה של תחיית העם" (ארכיון יד בן-צבי)


העם בישראל עקב בדריכות אחר מהלכיה והופעותיה של המשלחת הישראלית במוסקווה. הוא שמח בשמחתה ולקח אל לבו את הצער ואת ההשפלות שעברה המשלחת, אך בעיקר ניכרה ההתרגשות למקרא הדיווחים על המפגשים ועל הקשר שנוצר בין צעירי ישראל לבין היהודים מברית המועצות, שהיו מנותקים מזה זמן ממדינת ישראל בפרט, ומיהדות העולם בכלל.

העיתונים שלחו את כתביהם הבכירים לסקר את האירועים, משתתפי המשלחת סיפרו במסגרות שונות את הקורות אותם, מנהל המשלחת העלה את עיקרי האירועים בסרט, ואחד מחברי הנהלת המשלחת שלח כעשרה תצלומים אל רעיית הנשיא דאז, רחל ינאית בן-צבי. תצלומים אלה נמצאים בתהליך של קיטלוג ותיעוד בארכיון התמונות של יד בן-צבי.

עם ההתרגשות האדירה ששררה אז בארץ, נכתב גם השיר "פגישה בניכר". את המילים כתב יחיאל מוהר, את הלחן משה וילנסקי, שרה להקת הנח"ל עם הסולן אריק איינשטיין. השיר תאר את המפגש בין חברי המשלחת הישראלית ליהודים בכיכר האדומה, את העלייה לתורה של הצעירים מישראל ואת הכמיהה של היהודים לגעת בעפר הארץ שדבק בנעלי הישראלים. הבית האחרון מתאר את ההתרגשות שאחזה בישראלים עם שובם לארץ בתחושה שפגשו את נשמת האומה.

ביקור המשלחת היה מעין פריצת סדק ראשונה בחומת מסך הברזל הקשיח. סדק שהלך והתרחב והוביל אל גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לישראל בראשית שנות ה-70.


'פגישה בניכר' בביצוע חנן יובל:


צפו בתיעוד חברי המשלחת הישראלית, כפי שצולם על ידי זאב מרגלית והועלה לרשת על ידי יעקב גרוס:

המאמר התפרסם בגיליון 266 של כתב העת עת-מול. לרכישת מנוי > https://www.ybz.org.il/etmol

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR