היסטוריה מצוירת בקבוצת יבנה

במיזם "סקר אמנות הקיר" תיעדנו את ציורי הקיר היפהפיים בקבוצת יבנה, ואנו מזמינים אתכם להלך בשבילי הקיבוץ, להתבונן בציורים שמעטרים את הקירות ולהתוודע לסיפורו של היישוב.


בשנת 2012 הוצבו ברחבי הקיבוץ מיגוניות – מִגּוּנִית היא מבנה מלבני שבו יכולים לחסות בעמידה 10–12 עוברי אורח בעת התקפת טילים. דני הרץ חבר ועדת המורשת המקומית ראה אותן וחשב שאפשר לייפותן. הוא הציע לאפרת עפרוני להצטרף אליו, השניים שהם בני הדור שני למייסדי הקיבוץ ולומדים כבר שנים אצל הצייר הירושלמי איש בצלאל מארק ינאי, החלו במלאכה. וכיצד התנהלה העבודה? ראשית קבעו את נושא הציור וחיפשו תצלומים מתאימים בארכיון הקיבוץ. את הנושא של הציור השתדלו לקשור לסביבת המיגונית: המאפייה צוירה ליד אתרהּ, קבוצת הנגרים והבנאים צוירה על מיגונית שקרובה לבתיהם של אחד הנגרים ואחד הבנאים שעסקו במלאכה.


את הסקיצה הראשונה ציירו בעיפרון בסטודיו הנמצא מתחת לחדר האוכל וניסו להבין איך ייראה הציור; בחנו את מיקומם של הפרטים, את הפרופורציות, את פני הדמויות. רק אז ניגשו לצייר על הקיר. את הסקיצה הקרינו על הקיר במקרן בשעות החושך והתחילו לסמן קווים בעיפרון. בבוקר שלמוחרת הציבו ליד הקיר סככת צל ומאוורר, הדביקו את התצלום ליד הקיר והתחילו לצייר בצבעי סופר־קריל (נירלט), שכבה ועוד שכבה.


דני שהוא שמאלי עמד בפינה אחת, ואפרת – בפינה אחרת. כך לא הפריעו זה לזה. העבודה המשותפת נעמה להם, והם אף נהגו לבחון זה את עבודתו של זה; במשך הזמן למדו שלאנשים חשובה ההנצחה, ולכן חשוב שהציור יהיה מדויק. כך סברו גם יֵקַל על הצעירים להתחבר אל סיפורו של היישוב.


את התצלומים שלפיהם ציירו את התמונות צילמו כמה צלמים מוכשרים שחיו ביבנה;


האחד גדליה דיטור (דלהטורה), שהגיע ב־1939 מאיטליה והצטרף ל"קבוצת רודגס" ליד פתח תקווה (כשנה לאחר מכן עברה "קבוצת רודגס" ליישוב הקבע) ובכליו הביא אופניים ומצלמה. גדליה אהב לצלם אנשים ולקראת שבת היה מצלם משפחות משפחות בבגדי השבת החגיגיים. הוא גם צילם באירועים, כגון חתונות ומסיבות בר־מצווה ואף הנציח בעדשתו רגעי חולין. את הנוף בסביבה צילם לא פעם מעל מגדל המים.


עוד צלם חשוב היה שמעון תדהר (דסברג) שידע לתפוס רגע היסטורי ולשבץ אותו בדייקנות בפריים. שמעון שהיה ניצול שואה ממחנה ברגן בלזן, הגיע ליבנה בשנות החמישים עם חברת נוער והביא איתו מצלמה למשק, אף שבאותן שנים הקפידו על עקרון הרכוש המשותף.


נצא לדרך; בציור הראשון רואים את ישראל זלקינד מרסס צמחים. הציור יצא צבעוני מאוד, והציירים חשו שהוא עמוס מדי, ואכן בהמשך הצבעים שלהם נעשו מעודנים יותר וכך הם משתלבים היטב בסביבה.


איש הנוי, 2014


המאפייה, 2016


המאפייה שהייתה מוסד מרכזי בקיבוץ פעלה בשנים 1942–1979. במשך השבוע אפו בה לחם, ולקראת שבת – עוגות שמרים במילוי קקאו. לא פעם – מספרים החברים – ניסו אנשים להיכנס פנימה כדי לטעום כיכר לחם או עוגה, ולכן רשת החלון הייתה קרועה רוב הזמן... בציור נראה מצד ימין האופה יחיאל גרוס שעלה מליטא, ומצד שמאל עומד מרדכי פיש, ניצול שואה שהיה פועל שכיר במאפייה.

את הציור הזה עיצבו לפי תצלום אחד, אך במהלך העבודה החליטו להוסיף עוד פרטים שלא היו בו: עוגות וחלות "הונחו" על המדפים, וכך העשירו את הציור ואת הזיכרון.


הלינה המשותפת, 2016

הלינה המשותפת נהגה בקבוצת יבנה עד שנת 1986. בציור זה הושם דגש על שעת ההשכבה בבית הילדים. יש לזכור, שבסיום ההשכבה ההורים היו עוזבים את בית הילדים, ורק ההורה שהיה "שומר ערב" נשאר עד שהילדים נרדמו. לאורך הלילה שמרו על הילדים שומר ושומרת לילה ובכל גן ובית ילדים היה אינטרקום "שמרטף". כשילד היה בוכה השומרים היו לוחצים על כפתורים שונים עד שהבינו מאין בא הבכי וניגשו להרגיע אותו. בתינוקות טיפלו בלילה מטפלות שדאגו בין השאר להאכלתם, שכן התינוקות שוכנו בבית התינוקות כבר מגיל שישה או שמונה שבועות.

בציור נראים מימין: יסכה כוכבא מספרת סיפור לנֹגה בתה ולבובה שלידה, ברוך כהנא מרדים את תרצה בתו. בקדמת הציור מימין: ילדה ישנה ולידה מיטת הבובה שלה ומשמאל ילד ישן. במרחק רואים את ארונית השמיכות והלבָנים להחלפה. מתחתיה הייתה לכל ילד מגירה אישית. לציור הוסיפו פרטים שלא היו בתצלומים המקוריים: נעלי הבית הניצבות ליד המיטה, כיפה סרוגה ליד הילד הישן, שטיח שהאימהות יצרו לילדים מסמרטוטי רצפה חדשים – כל אחת רקמה שטיחון אישי לילדהּ. על הקירות ציירו תמונות מן הספרים שנהגו אז לקרוא לילדים: "ויהי ערב" לפניה ברגשטיין ו"איה פלוטו" שכתבה לאה גולדברג.


באחד הצדדים של המיגונית צוירו כיור ומראה, כוסות לצחצוח שיניים, מברשות שיניים ומגבות אישיות ועליהן שמות הילדים. המטפלת הייתה מורחת לכל ילד משחת שיניים, וכך יכלה לעקוב אחרי צחצוח השיניים. בחלק הפנימי של המיגונית צוירו גם שני סירי לילה.



בקיר האחורי של המיגונית יש עצים והילדים שביקשו לצייר אף הם, והחלו לצייר גזעים של העצים שעמדו שם. באיזשהו שלב הם התחילו לשחק במחבואים וזנחו את הציור, אשר ממתין עדיין להשלמתו.


מיגונית המטעים, 2017 הציורים על מיגונית זו מציגים את העבודה במטעי הקיבוץ; בכרם הענבים, בכרם הזיתים ובמטע הבננות.


בקבוצת יבנה גידלו במשך השנים ענבים, תפוחים, בננות, זיתים ואבוקדו. בכרם גידלו ענבי מאכל. לעבודת הבציר בקיץ היו מגייסים את החברים ולצידם סייעו תלמידי כיתה י"א שעבדו בענפי המשק בנוסף ללימודים. הכרם הראשון ניטע ב־1942 ובשיאו הגיע ל־200 דונם, אך בסוף שנות השמונים הפסיקו לגדל ענבים, כי האדמה הכבדה של האזור לא התאימה לכך. כיום מגדלים בכרם רק ענבים ליין וביקב קטן מכינים מהם יין לתצרוכת מקומית.


בציור משמאל נראית האורזת חנה יעיר, שלמדה חקלאות והייתה מומחית לגידול ענבים. לצידה עומד בצלאל בנהּ שנפל במלחמת ששת הימים. מימין עומדת ידידה בר־שלום (קריק), ומאחור נראית ירדנה רונן בוצרת ענבים. על מיגונית זו ציירו את העובדות בכרם, כי היא קרובה לביתה של ידידה בר־שלום.


בצד אחר של אותה מיגונית צויר מסיק הזיתים. ב־1951 ניטעה חלקה ניסיונית של עצי זית מהזן סבילנו בת 20 דונם, הענף שגשג, ובשנות השמונים היו לקבוצת יבנה 250 דונמים של עצי זית. בשנות האלפיים נעקרו חלק מהעצים ונשתלו 45 דונם זיתים מזן סנטה. בציור רואים את פנחס רונן שניהל את ענף המטע וירדנה לימים אשתו לבושים במכנסיים קצרים, על הסולם משמאל לאו וצלר, והעומד במרחק הוא אביגדור לבל.



בצד אחר של המיגונית צויר אלחנן איטלי במטע הבננות. אלחנן היה יהודי הולנדי ניצול שואה. בתחילה עבד בחקלאות בקיבוץ, אך לימים החל ללמד באולפן העברית ואולפן הגיור ביבנה ואף ניהל אותו. במשך שנים הקפיד לשמור על קשר עם רבים מהמתגיירים באולפן, שהיו מגיעים ליבנה מכל העולם.




מיגונית המקהלה, 2016

מקהלת החברים בקבוצת יבנה מנתה כשלושים חברים וחברות, והחזרות למקהלה היו נערכות בחדר האוכל או במועדון. בציור נראים חברות וחברים – מבוגרים וצעירים – קולאז' של דמויות בני דורות שונים, ובהן כמה צמדים של אימהות ובנות. לפני הזמרים בציור הונחו חבילות חציר, אולי תפאורה לחג המשק או לחג השבועות. על המקהלה מנצח מכל (מיכאל) פרלמן ולצידו בנו יונדב. פרלמן היה מדריך הכשרות הנוער מארצות הברית ששהו בקיבוץ (כ־25 מחזורים) וגם המורה למוזיקה: לימד נגינה בכינור, הקים תזמורת חליליות וטיפח את המקהלה. פרלמן הלחין גם כמה תפילות, שאותן שרים עד היום בבית הכנסת בקבוצת יבנה, שימש כמרצה באוניברסיטת בר־אילן והיה חלוץ חוקרי טעמי המקרא. ליד הפסנתר יושבת קלרה הרטום שליוותה את המקהלה בפסנתר ואף ניגנה באירועים שונים בקיבוץ. בחיי היום יום הייתה מורה לפסנתר ולחלילית, ורבו תלמידיה.


מיגונית ביקור הרופא, 2018

הרופא שהיה שכיר התגורר במשק, ואילו האחיות המיתולוגיות היו חברות קיבוץ. כמה פעמים בשבוע היה עורך הרופא בשעות הבוקר סיבוב בין בתי הילדים ובודק את החולים. בציור נראית לצד הרופא השכיר האחות אילזה ראב"ד.


בצד אחר של המיגונית צוירו סירי הלילה מצופי־האמייל הלבן ושהיו מסומנים בשמות הילדים. בבוקר היו מנקים אותם ואחר כך תולים אותם לייבוש על גדר הפעוטון (בקבוצת יבנה היו ארבעה פעוטונים לפי שנתון: א, ב, ג, וד, ובכל פעוטון עבד צוות קבוע). בחצר נראה גם חבל שעליו מתייבשים כובעים וגרביים. אגב, הבגדים סומנו בספרות רומיות, למשל השנתון של דני הרץ היה VI.

בצד השני של המיגונית נראה ד"ר ויסקופ בודק את אוזניו של אחד הילדים, והאחרים מביטים בו בחשש. בצד רואים את האחות תמי (תמר) נעמן, בוגרת הכשרה אמריקאית שהתחתנה עם בן משק ולימים הייתה גם מיילדת. אומנם הרופא היה מגיע לגני הילדים, אבל הציירים בחרו לצייר אותו במרפאה.

בצדדים הצרים של המיגונית שוחזרו קריקטורות שציירה הציירת מרים אשר, אימהּ של אפרת עפרוני; הרפתן בא לבקש מספר לרופא, והאחות כועסת עליו שלכלך בבוץ את רצפת המרפאה. בקריקטורה זו אפשר לראות מכשירים רפואיים: את המנורה הכחולה ואת הארגז לחימום הגב.


את המכשור הרפואי הישן ששימש במרפאת הקיבוץ, אפשר לראות היום בבית האוסף "הבית האדום" בקבוצת יבנה.


מיגונית הנגרים והבנאים, 2018

בקיבוץ הייתה קבוצת נגרים שבנתה את צריף חדר האוכל ואת צריפי המגורים, את בית המדרש ואת הלולים. בציור רואים את החברים שבונים את צריף חדר האוכל: הנגרים מרטין (משה איתן) ודדה (דוד יעיר). בצד עומדים ליד הברזייה חברים שבאו מהשדה ונוטלים ידיים או מצחצחים שיניים. בין הכיור לצריף עומד הפעמון שבאמצעותו קראו לחברים לחדר האוכל. ברקע בולטים מרחבי הקיבוץ, שכן בימים ההם לא היו הרבה בתים במשק. הציירים ציירו את בית ארבע, שהוא בניין בן ארבעה חדרים: חדר אחד למשפחה (כ־12 מ"ר). השירותים היו ציבוריים. היום נותר בניין אחד מסוג זה המיועד לשימור, וכרגע פועל בו הסטודיו "עדי עיצובים".

חלק מן הבניינים נבנו מבלוקים, ובהם: בתי המגורים הראשונים, בתי הילדים ומגדל המים, המקלחת המשותפת והשירותים. את הבלוקים הכינו החברים במו ידיהם, וגם מערבל בטון שימש אותם בעבודה. בציור הבנאים נראים שלושה חברים: המהנדס גדליה קוגלמן האוחז את תוכנית העבודה, שמואל שטרנהיים ובידו כף בנאים ודב מוזס שמרטיב את הבלוקים.


מיגונית החתונות, 2019

בחתונות הראשונות של חברי "גרעין עציון" של בני עקיבא נהגו להוביל את בני הזוג על טרקטור מקושט או על מלגזה. על הטרקטור יושבים שמעון ואסתר תדהר, ל"ג בעומר תשט"ו (1955). הטרקטוריסט הוא גצי (נתן גדסי) חבר הקיבוץ אשר נכדיו וניניו עוברים מדי יום ליד המיגונית ומזכירים את שמו. הכלה והחתן היושבים על המלגזה הם בני הזוג מיכל (עודד) ואברהם שפירא, תש"ך (1960).


מְסדר הקידושין היה הרב מאיר בר־שלום (פרידמן) שעבד במוסך הקיבוץ. בציור הוא מחתן את רבקה פינק ויוסף גוטליב, תש"ט, ובתצלום – את בני הזוג שושי (גולדשמיט) ואורי אלטמן, שנות השבעים


הרפת, 2018

הציור הזה צויר על קיר "הבית האדום". נראים בו שלושה רפתנים, מימין יושב ארנסט גוטמן וחולב בידיים, באמצע עומד יששכר (איסר) כוכבא, שעבד עד יומו האחרון ברפת ובו־בזמן גם מילא תפקידי ציבור. משמאל בנימין (בניה) נחליאל, שהיה גם רפתן וגם שימש בתקופה מסוימת מזכיר המשק, אוחז מכשיר חליבה מכני,


סככת מוסך הטרקטורים, 2020

ציור זה צויר על קיר במקום שהיה עד שנות השישים מרכז הפעילות המשקית; פה עמדו פעם סככת הטרקטורים והמוסך הישן. לכן החליטו בוועדת מורשת של קבוצת יבנה לשחזר את המקום. הקימו קיר מבטון דק ועליו צוירו סככת הטרקטורים והמוסך. בצמוד לשם מתחת לעצי האקליפטוס הוקמה פינת ישיבה ופוזרו כלים חקלאיים וצמחי נוי.

בציור סככת הטרקטורים משמאל: יושב רמי עפרוני על טרקטור פרמל אדום – הוא צויר כאן לפי תצלום של שיירת טרקטורים שהיו נוסעים ל"יישובי שרשרת" בנגב. חברי קבוצת יבנה היו יוצאים בבוקר לשבוע ימים כדי לעבד שם את האדמות. לידו ניצב טרקטור אדום גדול W9 שהושאל למוזאון הטרקטורים בעין ורד. מימין לו שלושה חברה ליד מזרעה: משמאל: יעקב גדיש, יוס'קה עמיר, שמואל דסברג (דביר) – כולם חברי "גרעין עציון". על ה־D4 קטרפילר יושב גדליה דלטורה (דיטור), שצולם במקור בשדה, מכוון אותו בוב אדלר מוותיקי הקיבוץ. משמאלם נראה גם טרקטור פרגסון.


בציור המוסך רואים משמאל את ראובן ימיני מרתך ברתכת. מעליו בחלון המשרד יושב יונה ריין. בנו נתן ריין עומד מתחת למכונית הסוסיתא הכחולה ומתקן אותה, ולידו הנער שלמה שמחה בר־שלום. על הקומביין עומד אבא של שלמה שמחה, מאיר בר־שלום (פרידמן). מרדכי הורן (מולו) שהיה ניצול שואה מילדי טהרן והצטרף אחר כך ל"גרעין עציון" כורע על ברכיו ומתקן גלגל.


סיפורה של קבוצת יבנה – חסרים בו עדיין פרקים חשובים, ולכן האמנים אפרת עפרוני ודני הרץ מתכננים לעטר עוד שתי מיגוניות. זאת ועוד, עליהם לדאוג לתחזוקת הציורים היפהפיים הסובלים מפגעי מזג האוויר. תולדותיו של הקיבוץ בכלל ושל קבוצת יבנה בפרט מומחשים בצורה מרתקת בעזרת ציורי הקיר האלה, והמתבונן בהם לומד על חיי הקיבוץ דרך הפרטים הקטנים היומיומיים. סיור חשוב ומְהַנֶּה!!