• יד יצחק בן-צבי

רופא ורוכב על חמור - על חייו ופעילותו של ד"ר נחום קורקידי בר-נס, ד"ר חיסין הירושלמי


מאת: ד"ר אבישי טייכר


ד"ר נחום קורקידי בר-נס היה בין הרופאים הראשונים ילידי הארץ שעבדו בארץ-ישראל, אם כי לא היה הראשון שבהם, וקדמו לו בכך רופאים אחדים. כמו רופאים אחרים, גם חייו ופעילותו משקפים נאמנה את החיים בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. מעבר לכך משקפים הם את היחסים השבירים שבין היהודים והערבים בארץ-ישראל, שידעו תקופות של אמון ושיתוף פעולה לצד תקופות של שנאה וחוסר-אמון.


הרופא הרב-תרבותי: נחום קורקידי ומשפחתו

מוצאה של משפחת קורקידי הוא ממגורשי ספרד, שהשתקעו בעיר התורכית ברגאמה (פרגאמון). הראשון מקרב בני המשפחה בארץ היה ר' אברהם קורקידי, שעלה לירושלים בשנת 1881, עם אשתו ובנו בן העשר, נסים. ב-1889 התחתן נסים קורקידי ועבר להתגורר בשכונת נוה צדק ביפו, ובשנת 1909 היה בין מייסדי "אחוזת בית". וכך, עד היום חקוק שמו על האנדרטה למייסדי תל-אביב בשדרות רוטשילד.

נחום קורקידי והוריו


מפת מגרשי תל אביב

בנו של נסים, נחום, נולד בשנת 1900 בשכונת נווה צדק, ובילדותו נהג לשחק עם ילדי הערבים, מהם למד לדבר ערבית שוטפת. בילדותו קיבל אמנם חינוך מסורתי ב"חדר" תימני, ואולם בהמשך נשלח לבית הספר אליאנס, שם למד גם צרפתית, ולבית המדרש למורים "עזרה" בירושלים, שם למד גרמנית. העובדה שלמד בירושלים חסכה ממנו את התלאות השונות שחוותה משפחתו במלחמת העולם הראשונה, כשגורשה בידי התורכים לטבריה למשך כשנה וחצי. עם הכיבוש הבריטי בספטמבר 1918 חזר קורקידי לתל-אביב, התאחד עם משפחתו, ותקופת מה עבד כפקיד בצבא הבריטי.

לאחר הכיבוש הצרפתי של לבנון נסע לביירות ללמוד רוקחות, בהשפעת גיסו, שהיה רוקח והבטיח לממן את לימודיו. ואולם, כעבור שנה החליט לעבור ללימודי רפואה, וגיסו הסכים להמשיך ולממן את לימודיו למרות השינוי הלא-מתוכנן. בשנת 1924 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה וחזר לתל-אביב, למרות הצעה לנסוע לעבוד במושבות הצרפתיות באפריקה. לאחר שלא הצליח להתקבל לעבודה בבית החולים הדסה בתל-אביב, עבר עם משפחתו בשנת 1925 בחזרה לירושלים, והחל לעבור בבית החולים "משגב לדך", ששכן באותן השנים בעיר העתיקה, ועל תקופה זו סיפר לימים:

"בתחילה עבדתי חמש שנים במחלקת יולדות עם הרופא היווני ד"ר מאזראקי, אחר כך במחלקה הכללית ואחר כך קיבלתי מחלקת ילדים. הייתה גם מרפאה לאף-אוזן-גרון של ד"ר זלצברגר, מרפאה לעיניים של ד"ר מג'ארו ומרפאה לאורטופדיה של ד"ר טרוי. היה גם בית מרקחת שסיפק את צרכי בית החולים והעיר העתיקה".


בשל שליטתו בערבית, היה הרופא הצעיר מקובל על הערבים, שכינוהו בשפתם ה"טביב" (רופא). ערבים רבים מכפרי הסביבה – אבו-ג'וש, ליפתא, עין-כרם, מלחה ובית צפאפה היו באים לביתו הפרטי ברחוב יפו 84, ומזמינים אותו לביקורי חולים בכפריהם. בדרכם חזרה היו מוסיפים לשיירה, על פי רוב, פרד עמוס בעופות, ביצים, פירות וירקות, וזו הפכה לצורת התשלום עבור שירותיו, באותם הימים. אחד הדברים שהטרידוהו היה מראהו הצעיר, וכדי להיראות מבוגר יותר ולהשרות יותר ביטחון על החולים, גידל שפם וזקנקן...


מאהבה לאיבה: מאורעות תרפ"ט ופציעתו של קורקידי

כאמור, קורקידי היה מקובל מאוד על האוכלוסייה הערבית בעיר שראתה בו אחד משלה, ולכן הייתה הפגיעה האישית בו במאורעות תרפ"ט מפתיעה וכואבת במיוחד.

המאורעות פרצו בירושלים ביום שישי, 23/8/1929, כאשר בשעות הבוקר החלו נוהרים לעיר העתיקה פלאחים ובדווים רבים מסביבות ירושלים, ומצטרפים לתושבי הערבים כשהם מזוינים באלות, במקלות, בסכינים ובפגיונות. מעט לאחר חצות היום פרצו משער יפו החוצה, והחלו עושים שפטים ביהודים שנקרו בדרכם. השוטרים הבריטים אמנם הצליחו למנוע בתחילה את פריצתם לרחוב יפו, ואולם לבסוף הסכים הקצין הבריטי לאפשר לקבוצה של אנשי ליפתא לחזור לכפרם דרך הרחוב יפו, ואלו נעו במעלה הרחוב כשהם מנופפים באלותיהם ובסכיניהם.

סמוך לבית הדואר המרכזי התנפלו על קבוצת יהודים שעמדה במקום, רצחו אחד ופצעו אחדים מהם, בתוכם הרופא-העיתונאי ד"ר וולפגנג (זאב) פון-וייזל, שניצב במקום במשימת סיקור עיתונאית:

"בעמדו בלווית ה' בן-אבי (איתמר בן-אב"י) ואחרים ע"י בית הדואר המרכזי, התנפלו עליו ערבים אחדים שהלכו בראש הפורעים, ואחד מהם פצע אותו בסכין בחלק העליון של החזה. הפצוע הועבר תיכף לבי"ח "הדסה" [...] מצבו של הנפצע היה מסוכן מאד במשך שני הימים הראשונים וחששו לחייו [...] אחרי שנותח התחיל החום לרדת לאט לאט. הד"ר וייזל נמצא עדיין בבי"ח ויש תקוה שיבריא מפצעיו" (הרפואה, 1929, 3, עמ' 39).

לנוכח האירועים, הוכרזה כוננות גם בבית החולים "משגב לדך" בעיר העתיקה, שבו עבד ד"ר קורקידי, שבאותו היום ביטל את נסיעתו המתוכננת לחברון, למרבה המזל. קורקידי נשאר בבית החולים גם ביום המחרת, כשכל אותה השבת נורות לעבר הרובע היהודי יריות ואף ניסיון תקיפה מכיוון כפר השילוח. הפצועים במקום הובאו ל"משגב לדך", שכבר היה באותה העת בית-החולים היהודי היחיד שנותר בעיר העתיקה.

באותה השבת, כשהיה קורקידי בחדר הניתוחים שבקומה השנייה ועסק בשליפת כדור מאחד הפצועים, הסתכל לרגע מבעד לחלון ועל חומת העיר העתיקה ראה ערבי המכוון אליו רובה. קורקידי קפא במקומו כשסכין המנתחים בידו הימנית, ולימים קבע כי "היה זה ערבי שהיה מקבל טיפול באותו בית-החולים". לקורקידי עצמו, מסתבר, לא היה כל ספק שהערבי ידע היטב במי הוא יורה.

הכדור הראשון שנורה לעברו פגע בשוקו הימנית, שבר את העצם וגרם נזק רב. הכדור השני שרט את ראשו ונתקע בקיר. עובדי בית החולים חשו אליו והחלו מיד לטפל בו, ובהמשך נחבש והובל תחת משמר של שוטרים בריטים לבית החולים "הדסה", ברחוב הנביאים. הוא הוכנס מיד לחדר הניתוחים, נותח וגובס.

רגלו של הרופא המוערך הייתה זמן רב במצב קשה, ולאחר תקופת-מה ב"הדסה" הועבר לבית-החולים "שערי צדק", שהיה סמוך לביתו ברחוב יפו. מנהל המחלקה הכירורגית בשערי צדק, ד"ר גרשון (גאורג) גרי, היה הרופא שטיפל בזמנו ביוסף טרומפלדור הגוסס, והוא הציע לקורקידי לקטוע את הרגל. קורקידי סירב והחל לבכות, תוך שהוא אומר כי הוא מעדיף למות מאשר להישאר קטוע רגל.


רופא הילדים של העיר העתיקה

לאחר חצי שנה ומספר ניתוחים שוחרר ד"ר קורקידי לביתו, כשהוא עדיין אינו מסוגל לדרוך על רגלו הפגועה. הקהילה הרפואית הקטנה של ארץ-ישראל, בראשות נשיא ההסתדרות הרפואית וידידו של קורקידי, שלמה זלמן אביגדורי, עקבה בהתעניינות אחרי הפרשה, ותהליך הבראתו דווח אף הוא בפירוט בעיתון "הרפואה".

הייתה זו תקופת שפל בחייו של ד"ר קורקידי. פרט לפציעתו נפטר בנו בן ה-3 חודשים, אביתר, מהרעלת מזון, וגם בנו השני, אמנון, לקה בטיפוס והיה במצב אנוש במשך זמן מסוים. העובדה שהרגל לא שבה לאיתנה לחלוטין הביאה את קורקידי כמעט עד לפת לחם, תוך שהוא נאלץ ללוות כספים מחבריו הרבים בעיר.

כך נאלץ קורקידי לשוב לעבוד כרופא למרות נכותו: "הרופאים אפשרו לי לרכב על חמור. קניתי חמור קפריסאי לבן גדול ועליו אוכף אדום עם גדילים יפים. שכרתי ערבי אחד, אחמד שמו, שהיה מטפל בחמור, מאכיל אותו ומסדר את האוכף באופן שלא יכאב לי. כל בוקר היה מחכה לי למטה עם החמור ומוביל אותי לבית-החולים בעיר העתיקה ולביקורי בית בסמטאות העיר העתיקה והחדשה".

במשך ארבע שנים רכב קורקידי על החמור, וכך הפך לחלק מהנוף הירושלמי, ממש כמו הד"ר חיסין, הרוכב על חמורו, שהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף של תל-אביב הקטנה.

בתצלומים: ד"ר קורקידי בר–נס בתכנית "חיים שכאלה" עם יצחק נבון (1972). קורקידי היה רופא משפחתו של יצחק נבון והוא מוזכר במחזה בוסתן ספרדי. קורקידי הוזמן להשתתף בתוכנית שהוקדשה ליצחק נבון. במהלך השידור הוכנס לאולפן חמור. באדיבות ארכיון הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1.


בשנת 1933 נסע קורקידי לפריז, שם השתלם וקיבל דיפלומה ברפואת ילדים, ובאותה התקופה אף עבר ניתוח שאפשר לאחר שנים ארוכות את איחוי העצמות ברגלו. ב 1934 חזר ל"משגב לדך" ופתח מרפאת ילדים, ושנתיים מאוחר יותר פתח גם מחלקת ילדים ובה 11 מיטות. קורקידי עבד ב"משגב לדך" עד לתחילת מלחמת העצמאות, שבמהלכה נכבשה הרובע היהודי ובית החולים נהרס. במקביל לפעילותו זו, היה קורקידי מעורב בהקמת אגודת "מרפא" הירושלמית, בצוותא עם הסופר והמדפיס שלמה ישראל שיריזלי.

לאחר המלחמה עבד כרופא בלשכת הגיוס בירושלים וכרופא גימנסיה "כרמיה" של אליאנס, ולמרות נכותו הקלה היה מטפס עם התלמידים על המצדה. במקביל שימש כרופא בית הזקנים הספרדי בירושלים והיה מטפל בחולים במרפאתו הפרטית. לאחר קום המדינה עברת קורקידי את שמו לבר-נס (על שם אביו, נסים) אך בעבור הירושלמים היה ונשאר קורקידי.

בשנת 1974 קיבל מידי טדי קולק והנשיא אפרים קציר את התואר "יקיר ירושלים", והמשיך לעבוד כרופא עד סמוך לפטירתו בשנת 1979, והוא בן 79 שנים.


* ד"ר אבישי טייכר הוא רופא משפחה ברמת גן ומחברם של כמה מאמרים על אודות ההיסטוריה של הרפואה בארץ ישראל בכתב העת "הרפואה".

* המאמר התפרסם בגיליון 209 של עת-מול והוא מבוסס בחלקו על קטעים מראיון שהעניק נחום קורקידי בשנת 1873 למכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית, ועל ספר הזכרונות שפרסם לימים בנו, המתגורר בארצות הברית.


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR