• יד יצחק בן-צבי

כמוסת הזמן של חלוץ הכולרה - היהודי שפיתח חיסון למגיפות הכולרה והדבר

מאת: דן בראל


באביב 2014 אותרה בארכיון הציוני המרכזי בירושלים כמוסת זכוכית (אמפּוּלה) אטומה, ובה כחמישה סמ"ק של תמיסת חיסון נגד כולרה. לידה נמצא פירוט כמויות החיסון הנדרשות, שנכתבו בכתב יד בספטמבר 1892.

תאריך זה הופך אותה לאמפולה הקדומה בעולם המכילה חיסון חי כנגד כולרה. ממצאים אלו חובקים מסע מדעי ואנושי מרתק, המאפיין את לידתו של מדע המיקרוביולוגיה בעידן המגפות.

מגפות הכולרה במאה ה-19

בעצם הימים בהם התגלתה מחדש האמפולה, מגפת האֶבּוֹלָה במערב אפריקה התקרבה לשיאה הקטלני. באוגוסט 2014 הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום בין-לאומי. רשויות הבריאות, מכוני המחקר הרפואי וחברות התרופות הגדולות חברו יחד לפיתוח מואץ של חיסון. בהליך שלא היה כמוהו ובשיתוף פעולה בין-לאומי, בתקופת התפרצות המגפה, הצליחו צוותי המחקר לפתח חיסון יעיל נגד נגיף האבולה בתוך פחות משנה. אך לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמדע חדר ללב האזורים הנחשלים והמסוכנים בעת התפרצות של מחלה קטלנית, כשהוא חמוש במזרק בלבד המכיל תמיסת חיסון חדשנית. כבר בשנת 1893 עשה זאת המדען היהודי ד"ר ולדימיר מרדכי חבקין.

שנת 1892 הייתה שנה מכוננת בהיסטוריה של המגפות: בפעם הראשונה פותח חיסון יעיל נגד מחלת הכולרה - אימת המגפות של המאה ה-19. מחלת הכולרה היא מחלת מעיים, הנגרמת מהחיידק ויבריו כולרה. החיידקים חודרים לגוף בעת שתיית מים מזוהמים או אכילת תוצרת חקלאית שהושקתה בהם, ומגיעים למעי הדק. רעלן שמייצר החיידק גורם לשלשולים והקאות בלתי פוסקים המביאים לאיבוד נוזלים ובהמשך לפגיעה בזרימת הדם, ובהיעדר טיפול רפואי מתאים עד כדי מוות של כמחצית מהחולים. מגפות הכולרה שיצאו מתת היבשת ההודית במאה ה-19 הפכו לאימת הציבור. החל משנת 1817, אחת לכמה שנים הכולרה שטפה מהודו דרך המזרח התיכון ומשם לאירופה, לאפריקה ואף לאמריקה, וגרמה לתמותה נרחבת.

המהפכה התעשייתית הביאה למעבר המוני של תושבים לערים, ואלו הפכו לצפופות ומזוהמות והתקשו לספק לאוכלוסייה הגדולה מי שתייה נקיים ופינוי נאות של ביוב ואשפה. תנועות רכבות הקיטור ואוניות הקיטור החל באמצע המאה ה-19 האיצה את התפשטות הכולרה, שקודם נותרה לרוב מבודדת במחוזות התפרצותה, על פני היבשות. הלאומיות המתעוררת באירופה במאה ה-19 הביאה לפריצתן של מלחמות רבות ביבשת, שהביאו להרס התשתיות הסניטריות ולמעבר חיילים נשאי המחלה מן החזית לעורף. מגפות הכולרה במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא פסחו על ארץ ישראל. מרביתן הגיעו למזרח התיכון יחד עם עולי הרגל שחזרו ממסע החאג' למכה, שם נדבקו בחיידק מעולי רגל מוסלמים שהגיעו מתת היבשת ההודית. בשנים 1865 ו-1902 נפגעו במגפה מרבית יישובי הארץ, וכמעט בכל עשור ביניהן היו התפרצויות חמורות פחות של המגפה.

אולם בשליש האחרון של המאה ה-19 התחוללה מהפכה נוספת, וזו שינתה לעד את עולם הרפואה ואת החברה האנושית: גילוי החיידקים ותפקידם המרכזי כמחוללי מחלות. במשך כ-20 שנה בלבד זיהו חוקרים את החיידקים שחוללו את מרבית המחלות הזיהומיות הקשות שהאנושות התמודדה איתם לאורך ההיסטוריה כמו צרעת, שחפת, גחלת, טיפוס הבטן, דבר וכולרה.

הכולרה הקוצרת את חיי האדם ומאיימת על האנושות. משמאל: חיידק הכולרה


החיסון לכולרה – "מרת מֶרכָה היא מרשעת גדולה"

חבקין למד מדעי הטבע באוניברסיטת אודסה ובה הכיר את אליה מצ'ניקוב, ביולוג ממוצא יהודי (ולימים חתן פרס נובל לרפואה). מצ'ניקוב הקים באודסה מעבדה למיקרוביולוגיה, מהראשונות בעולם, ועסק בין השאר בחקר מחוללי מחלת הכולרה. בשנת 1888 מצ'ניקוב עבר למכון לואי פסטר בפריז, ותוך זמן קצר מינה אותו פסטר לסגנו. בשנת 1890 הגיע חבקין לפריז, התקבל לעבודה במכון פסטר והחל לעבוד על פיתוח חיסון נגד חיידקי הכולרה, על פי עקרונות החיסון שפיתח פסטר כנגד הכלבת. בחודש יולי 1892 הודיע חבקין כי הצליח לפתח חיסון כנגד הכולרה, שהתגלה כיעיל בניסויים על מכרסמים. הוא לא הסתפק בכך: חבקין הזריק לעצמו ולכמה מחבריו למכון כמה מנות חיסון, ולמעט עליית חום קלה לא היו תופעות חמורות לחיסון. כעבור חודשיים, עיתון "האור" כבר דיווח לקוראיו על הכולרה במאמר "מֶרכּת הכּולרה, חייה תכונתה ומדותיה":


הראשון אשר גלה סודה לבני אדם הוא דר' [רוברט] קוך הגרמני, אשר הלך בשנת 1883 להודו, ארץ מולדתה, לראותה פנים אל פנים. ויארב לה בזכוכית המגדלת וימצאנה [...] צורתה כעין קו כפוף, כעין הנגינה "מרכה" או "טפחה" אחותה [...] הגברת מרת מרכה, במחילה מכבודה, מרשעת גדולה [...] על הנקיון היא מקפדת הרבה, לאמר שאינה יכלה לדור עם הנקיון ביחד [...] בוא תבוא לגוף האדם רק ואך באכילה ושתיה (האור, 21.9.1892)

חבקין ביקש לבדוק את יעילות החיסון באזורים מוכי כולרה. פיתוח החיסון התרחש בנקודת זמן בעלת חשיבות מכרעת: באותה עת השתוללה מגפת כולרה ברחבי רוסיה, ומשם – יחד עם גלי הפליטים מרוסיה – התפשטה ברחבי אירופה, כולל שערי היציאה העיקריים לאמריקה. הבריחה ההמונית של יהודים מרוסיה בשל רדיפות הממשל הרוסי, הביאה רבים לנמל המבורג שבגרמניה ומשם לשערי ניו יורק. המסע הארוך באניות הצפופות ובתנאים דלים הגדיל את ההיחשפות להדבקה. מכאן, הדרך להאשמת היהודים כמפיצי המגפה הייתה קצרה (בדומה להאשמתם בהפצת "המגפה השחורה" בימי הביניים). למשל, ה"ניו-יורק טיימס" טען כי לארצות הברית "ייטב אם תסרב לתת מקלט למהגרים יהודים בורים” (“Progress of the Cholera", 29.8.1892).

למרות הפתרון המדעי החדשני שהציע חבקין, רשויות הבריאות באירופה סירבו להצעתו. מדענים ואנשי שלטון נטו לזלזל בהודעה כי הניסוי בחיסון חיות מעבדה הצליח, מכיוון שהשלשולים וההקאות שכה פגעו בבני אדם לא היו קיימים אצל בעלי חיים שנדבקו בכולרה. הממשל הבריטי בהודו, מקור הכולרה (שם היא עדיין נפוצה), קיבל לבסוף את הצעתו של חבקין. בתחילת 1893 הוא יצא למשימה מהפכנית: מיגור הכולרה מאזור מוצאה, במפגש נהרות הגנגס והברהמפוטרה, באמצעות חיסון המוני של האוכלוסייה בתרכיב החיסון שפותח במעבדה. הייתה זו הפעם הראשונה שהמדען יוצא להתמודד עם המגפה באתרהּ. במשך שנתיים חיסן חבקין כ-40,000 תושבים מקומיים וכן אנשי ממשל וצבא בריטים. את תוצאות הניסוי ההמוני והראשון מסוגו הציג חבקין בשנת 1895 בפני "החברה הרפואית המלכותית" בלונדון. שיעור הנדבקים באזורים נגועי כולרה בהודו ירד לכדי עשירית מן המחוסנים, לעומת כאלו שלא חוסנו. פיתוח החיסונים והמסע אל מוקד התחלואה בהודו היו אבן דרך בשילוב שבין מדע המיקרוביולוגיה ובריאות הציבור. חבקין הפך לגיבור לאומי בהודו בזכות הישגיו במניעת המגפה שקטלה מיליוני הודים מדי שנה.

בעת פעילותו בהודו נחשף חבקין לתמותה הגבוהה שם כתוצאה ממגפות דבר חוזרות ונשנות. בשנת 1896 הגיע לבומביי, בהזמנת מושל העיר, והחל במחקר לפיתוח חיסון כנגד מחלת הדבֶר שעשתה שַמות בעיר. כעבור זמן קצר פיתח חיסון שהתגלה כיעיל, וכך היה למדען היחיד בעולם שפיתח חיסון כנגד שתיים מהמגפות האימתניות ביותר שידעה האנושות. במאי 1898 הזמין הרצל את חבקין לקונגרס הציוני השני בבזל, בהמלצת נורדאו ומרמורק, כ"נציגם של יהודים היושבים בהודו"; חבקין ויתר על הקונגרס בשל מסירותו לעבודתו המדעית. בשנת 1899 נפתח בבומביי "המכון לחקר הדֶבר" בניהולו של חבקין, ובשנת 1925 הוסב שם המוסד ל"מכון חבקין" (Haffkine Institute) - הפעיל עד היום.

חבקין מחסן נגד כולרה בכלכותה, מרץ 1894


"הפחד שורר בכל בית" - כולרה בארץ ישראל

בשנת 1902, בדיוק עשור לאחר פיתוח החיסון, פקדה את ארץ ישראל מגפת כולרה, שהתפשטה בכל רחבי המזרח התיכון יחד עם עולי הרגל המוסלמים ששבו מהעיר מכה. כמו רוח רעה, המגפה התפשטה מעזה צפונה לכל חלקי הארץ - מלבד ירושלים, שהסגר קפדני הוטל על כל הדרכים המובילות אליה. בלוד וביפו, שהייתה השער לארץ ישראל, היו שיעורי תמותה גבוהים. כך גם בטבריה, שבה הביוב שזרם לכינרת גרם להפצת החיידק למי השתייה. החרדה הגדולה השתקפה, בין השאר בתיאור התחושות ביפו: "מתים בין האומללים, מתים בין העניים וגם בין האמידים, הפחד שורר בכל בית [...] וכל אחד מכין את עצמו למוות הקרוב אליו" (השקפה, 21 בנובמבר 1902).

ד"ר הלל יפה, שבזמן המגפה נשא במשרת רופא ממשלתי ביפו, היה זה שאיתר את החיידק בגופות המתים. אלו הוטמנו בחשאי מפחד התגובה של השלטונות העות'מאניים, שנהגו לבודד את בתי המשפחות הנגועות עד כדי רעב. בניסיון נואש להתגבר על המגפה, פנה ד"ר יפה במכתב לד"ר חבקין. הוא הזכיר לו חוויות מימיהם בז'נווה וביקש "קצת הוראות לרגל מחלת הכולירה [...] 1. האוכל לקבל את הנסיוב שלך, ואיך? 2. האם דבר מעשי הוא להשתמש בנסיוב הזה בארץ שאין בה כל תמיכה מצד השלטונות?". יפה בדק את האפשרות למשלוח חיסונים בדואר, אולם קשיי ההובלה וסיומה המהיר של המגפה בסתיו 1902 הביאו לכך שהיוזמה לא צלחה.

כעבור עשור, בשנת 1912, הוקמה בירושלים "תחנת הבריאות העברית" ביוזמתו של הנדבן נתן שטראוס. ייעודה היה לקדם את הבריאות בארץ ולפתח חיסונים נגד אבעבועות שחורות וכלבת, וחבקין היה בין היועצים בעת הקמתה. כן עסקה בפיתוח חיסון נגד הכולרה עבור תושבי טבריה, שבשלהי 1912 שוב נפגעו מהמגפה. במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה, שאופיינו בהתפרצויות של מגפות הטיפוס והכולרה, עסקו בתחנת הבריאות העברית בייצור של עשרות אלפי מנות חיסון כנגד כולרה עבור תושבי הארץ והחיילים התורכים, בהתאם לשיטת חבקין.

ערכת חיסון לכולרה, 1900( איור מקטלוג)


חבקין פרש לגמלאות בגיל 55, והתיישב בצרפת. במלחמת העולם הראשונה ייעץ לבריטים לגבי חיסונים לחיילים בחזית, שנחשפו למחלות זיהומיות שונות. בשנת 1916 פרסם מסה על היהדות שתורגמה לכמה שפות, ובה מסקנתו כי "הסיכום הכולל של כל התגליות המדעיות בכל הארצות ובכל הזמנים הוא התקרבות המדע אל 'אדון עולם' שלנו, השיר הנעלה אשר בו עשה היהודי ועוד יוסיף לעשות בעולם את המהפכות הנפלאות ביותר". באביב 1919 פרסם תזכיר למעצמות למען זכויות היהודים במזרח אירופה. הוא היה חבר ב"כל ישראל חברים" ובחברת "עזרה" הגרמנית. בשנת 1928 עבר ללוזן בשווייץ, שם נפטר בשנת 1930. בצוואתו הוריש 6 מיליון פרנקים ל"קרן חבקין", לתמיכה בישיבות במזרח אירופה. הוא הציע שתלמידיהן יערכו היכרות מצומצמת עם מדעי החיים ואף ילמדו מלאכה, באישור הרבנים. ארכיונו האישי הועבר לאחר מותו לספרייה הלאומית בירושלים, אולם לא ברור כיצד הגיעה האמפולה עם חיסון הכולרה לארכיון הציוני המרכזי.

כיום, 120 שנה לאחר פיתוח החיסון הראשוני בידי חבקין, בארצות העולם השלישי חולים כשלושה מיליון איש בכל שנה בכולרה; כמאה אלף מתוכם נפטרים, רובם ילדים. לא מזמן הסתיים הפיתוח של חיסון יעיל כנגד כולרה הניתן דרך הפה ובפעם יחידה – מיזם שהחל במסעו החלוצי והאמיץ של חבקין להודו בשנת 1893. האמפולה, ובתוכה התמיסה המכילה את חיידקי הכולרה ששימשו לחיסון בשנת 1892, שוכנת בירושלים. ראוי יהיה לבחון את תוכנה של האמפולה משנת 1892 בבדיקת די-אן-איי, כדי להבין את השינויים שעבר החיידק במהלך 120 השנים האחרונות - המותירים אותו גם בימינו אחד החיידקים המסוכנים ביותר לאדם.


"עלי לעבוד, כי לכך נוצרתי" | ד"ר טשרניחובסקי כותב על ד"ר חבקין

מאת: רות בקי

בגימנסיה בעיר ברדיאנסק שבה למד חבקין, למד גם שאול טשרניחובסקי שנים ספורות אחריו. לימים כתב עליו טשרניחובסקי – אף הוא רופא – את הסיפור "מתולדותיו של אדם גדול". וכך תואר בו חבקין:

"הוא היה התלמיד הראשון לכל המקצועות. הראשון בשחייה, בהתגוששות, פרט על הכינור, צייר ונעשה ראשון לכל דבר ציבורי שבמחלקה, לכל זמם שהיה בו משום סכנה, מנהיג לכיתתו, לחבריו. מעולם לא פרש מן הציבור, אם רובו גמר לעשות דבר מה במורים. עלם יפה היה, גבה קומה, זקוף גיזרה וחסון [...] הוא היה האידאל של הנוער המתקדם, הוא שימש דוגמא, בו התברכו, בו קינאו, אותו חיקו, בו התפארו ידידו וחבריו, בו התאהבו הבחורות, בו התגאה הדירקטור".

טשרניחובסקי מספר איך יום אחד המורה ללטינית ביקש מחבקין היהודי, תלמיד המחלקה העליונה, להטות פועל מסוים הנלמד בראשית השנה הראשונה. חבקין הנעלב קרא למורה 'טיפש", וכשחזר האחרון על הוראתו, חזר חבקין על קריאתו. לדברי טשרניחובסקי, הוא נטל את מחברותיו וספריו, ביקש את התעודה ועזב את הגימנסיה. הוא נסע לאודסה, שם ישב כשומע חופשי בשיעורי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה המקומית. בסוף אותה שנה חזר להיבחן בגימנסיה שלו וזכה בציונים הגבוהים ביותר.

כותבים שהכירו את חבקין סיפרו שהיה בחור חזק ובעל כישרונות מופלאים וגאה ביהדותו. משהוצעה לו משרת מרצה למדעי הטבע באוניברסיטת אודסה בתנאי שיתנצר, הוא סירב, ועבד כעוזר במוזיאון הזואולוגי העירוני. עבודתו המדעית הייתה כל חייו, והוא לא נישא מעולם. טשרניחובסקי מספר שהתאהב באחת מבנות אודסה האמידות, אך אביה התנגד. לימים התחרט האב ונסע בעקבותיו למכון פסטר בפריז, אך שם אמר לו המדען: "אין אני יכול לשאת אשה. אני צריך לעבוד. אם אאהבנה, פוזמקאותיה המזוהמות אנשק, אך אני – עלי לעבוד, כי לכך נוצרתי".



לעיון נוסף: ר' בקי-קולודני, "חלוץ הרפואה הציבורית: מרדכי ולדימיר חווקין", להתחיל מבראשית, תל אביב 1988, עמ' 77--86.


גרסיה דה אורטה - הרופא היהודי הראשון שתיעד את מחלת הכולרה

מאת רוני רייך

בהקשר זה ראוי להזכיר יהודי אחר, גרסיה דה אורטה, רופא וחוקר טבע שהתגורר במושבה הפורטוגזית גואה שבהודו. ב-10 באפריל 1563 הודפס והתפרסם בגואה ספרו של אורטה שיחות על אודות צמחי המרפא, הסמים וחומרי רפואה של הודו. היה זה הספר השלישי שהתפרסם אי-פעם בהודו.

רופאים פורטוגזיים. במרכז הציור דה אורטה.

(ולוסו סלגאדו, 1905. מקור: ויקיפדיה)


הספר כתוב כדו-שיח בין המחבר, גרסיה דה אורטה, ובין רופא -ידיד, דוקטור רואנו (Ruano), בהסיבם לשולחן בביתו של דה אורטה. הוא מורכב מחמישים ותשע שיחות (פרקים). מרבית שיחות הספר עוסקות בצמחים, ובהם צמחי מרפא מובהקים, אך גם בתבלינים ובפירות מאכל: אלוֹאֵה (שיחה 2), ענבר (3), קנביס ( 8), קרדמון (הֵל, 13), קינמון וקסיה (15), דטורה (20), בננה (22), זנגוויל (26), אגוז מוסקט (32), מנגו (34), אופיום (41), פלפל לבן ופלפל שחור (46), תמרינדי (53), מור (55), ועוד רבים. עותקים מעטים נותרו מהספר, שכן בתקופת האינקוויזיציה לא רק שבני משפחתו עונו, גופתו של דה אורטה הוצאה מקברו ונשרפה, וספריו נאספו והושמדו. עותקים בודדים נשמרו במקומות שונים באירופה.

שיחה 17 מתארת את הסימפטומים של מחלת הכולרה. קרוב לוודאי שזהו התיאור המפורט הקדום ביותר של כל תסמיני מחלת הכולרה:


שליח

שלח אותי דון ג'רונימו לבקש שתבוא ותבקר את אחיו, וזה חייב להיות בהקדם מבלי להמתין לשעת הביקור המקובלת, משום שיש סכנה באיחור, ואדוני יודה לך מאוד על כך.

אורטה

במה הוא חולה, וכמה זמן הוא כבר חולה?

שליח

הוא סובל ממורשי (Morxi), ועברו כבר שעתיים מאז שחלה.

אורטה

אבוא אחריך. (השליח יוצא)

רואנו

האם זו המחלה שקוטלת במהירות אנשים רבים, ושממנה נמלטים אך מעטים? אמור לי כיצד היא מכונה במקומותינו, וכיצד אצלם, ואת התסמינים, ואת התרופה המשמשת לכך?

אורטה

אצלנו היא מכונה ייסורי כולרה (Colerica passio). ההודים מכנים אותה מורשי (Morxi), ואנחנו שיבשנו את המילה למורדשי (Mordexi). הערבים מכנים אותה החאיזה (Hachaiza), מילה שראסיס (Rasis) שיבש לסאידה (Saida). היא מסוכנת כאן יותר מאשר בארצנו משום שהיא הורגת בדרך כלל בתוך עשרים וארבע שעות. הכרתי אנשים שלא שרדו יותר מאשר עשר שעות, והשרידות המרבית בה היא ארבעה ימים. מאחר שאין בנמצא כלל ללא יוצאים מן הכלל, ראיתי אדם בעל כושר הישרדות רב שחי במשך עשרים יום, בהקיאו כל העת colora curginosa. לבסוף הוא מת. הבה נלך לראות את החולה הזה, ואתה תראה את התסמינים ותהיה לך עדות ראייה על מהות המחלה.

רואנו

הבה נלך. (יוצאים). הדרך לבית החולה. נכנסים אורטה ורואנו

אורטה (מתאר את התסמינים)

הדופק נמוך מאוד ובקושי ניתן לחוש בו. קר מאוד, מעט זיעה, קרה גם כן. תלונות על חום גבוה וצמא בוער. העיניים שקועות מאוד. מקיא הרבה אך כל כך חלש שהוא איננו מסוגל לפלוט משהו. לא ישן. התכווצויות ברגליים. בוא אחרי, אראה לך את הדרך.

חדרו של החולה. מופיעים החולה ודון ג'רונימו. לכאן נכנסים אורטה ורואנו.

אורטה

שהאל יעניק רפואה רבה לבית הזה. כמה זמן עבר מאז שחלית? (אל החולה)

חולה

כשעתיים אני חש עצמי מותקף, ואני הייתי בפחד גדול. הקאתי אך ורק מים, ללא כל טעם מר או ריח חמוץ.

אורטה

יש לך התכווצויות כלשהן ברגלים.

חולה

זה קרה לי שלוש או ארבע פעמים, וטיפלתי בזה על ידי עיסוי חזק כשידי טבולות בשומן אגוז-קוקוס חם. כשההתכווצות חזרה היא טופלה שוב באותה שיטה.

אורטה

מה אכלת היום?

חולה

אכלתי דגים, אורז עם חלב ומעט מלפפונים, כל מה שהקאתי הדיף ריח של מלפפונים.

אורטה

המקרה הזה לא יסבול כל דיחוי. הנח כלי-חימום ותחבושות חמות, ועסה עם אריגים גסים. אסור לו לשתות מים כלשהם. אם יש צורך להרוות את הצמאון ניתן לתת מעט [מים] שהורתחו. צרוב את הרגלים עם ברזל חם, ותן סם הקאה, תן חוקן מטהר, שלח את הרוקח עבור הפריטים האלה. משח אותו עם שמן חם, ממפרקת הצוואר במורד עמוד השדרה ועל גבי הרגלים. כאשר סם ההקאה יביא לידי הקאה והחוקן יטהרו שלח וספר לי מה התרחש. ספר לי אם הקיא היה בכמות, או מה, האם החולה התחמם, אם יש לו התכווצויות כלשהן, האם הדופק התחזק; שכן עלינו לפעול בהתאמה לתסמינים האלה. משום שבמחלה הזו הטיפול המתמיד בידי הרופא הוא הכרחי, וגם זה מידי משרתיו של החולה.

דון ג'רונימו

הכל יעשה בכל המהירות האפשרית. הנה מגיע הרוקח.(נכנס הרוקח)

אורטה

הכן בכל המהירות סם הקאה ממים שרתחו עם שעורה, זרעי כומין וסוכר, שכן התברר שזה טוב מאוד עבור מחלה זו. החוקן צריך להעשות משעורה רתוחה, שמן ודבש מסוננים. השמן למשיחה צריך להיות של קסטור [בונה] עם רודה (ruda), והכל חייב להיות מעורבב כדי להוציא את הרעל. כמזון קח עוף שמן, תחילה הוצא מנו את השומן ותן אותו בין פלחי חבוש. אם אין בנמצא טריים עשה שימוש במשומרים, שטופים תחילה ביין לבן עם מעט מי קינמון או מי ורדים. הרופא הנוכח כאן יודע טוב יותר מכל אדם אחר מה יש לעשות והוא מסייע לי בכך, כאדם בעל ניסיון בארץ הזאת. מאחר שהוא נוכח אני אומר שעוף-הקורא, בין אם מהורמוז בין אם מהארץ הזו, או תרנגול או תרנגולת מן היערות עשויים להיות טובים יותר. בכל אלה אתה יכול לעשות כפי שאמרתי.

רואנו

על כל זה אתה יכול לדבר, שכן זה זמן רב מאז שהכרנו זה את זה.

אורטה

שהאל ייתן רפואה לבית הזה. אל תשכח מלידע אותי מה קורה. (אורטה ורואנו יוצאים)

רואנו

אני נדהם מן המחלה הזו, כי למרות שראיתי חולים רבים עם דבר, מצבם מעולם לא היה כה חמור, וברוב המקרים כה רציני - מדוע הוא אכל מלפפונים? זכורני שהרופאים מספרים על סוגי מזון מסויימים שנשחתו עד שנעשו סוג של רעל. אלה הם מלונים, מלפפונים ואפרסקים, ושרבים לוקים במחלה אחרי שאכלו מלפפונים, ואילו החולה הזה עשה זאת לאחרונה.

אורטה

היודע אתה באיזו דרך זה מתרחש? ג'נטלמן בעל יושרה אחד שסבל מן המחלה הזו במשך שלושים שעות אמר לי: "כעת אינני חולה, אין לי התכווצויות ברגלי, אך אינני מסוגל לנשום, וזה מה שיהרוג אותי". שמעתי באיזה מצב הוא היה ושהוא לא היה מסוגל לנשום.

רואנו

אילו אנשים הם אלה שעלולים יותר מכל ללקות במחלה, ובאיזה חלק של השנה היא נפוצה יותר מכל?

אורטה

אלו שאוכלים יותר מכל, ואלה שמכלים את מרבית המזון. הכרתי כאן כומר צעיר שמת מאכילת מלפפונים. גם אלה שמרבים לקיים יחסי מין עם נשים. המחלה נפוצה מאוד ביוני וביולי שהוא החורף בארץ הזו. מאחר שהיא נגרמת מאכילת יתר, ההודים מכנים אותה מורשי (Morxi), שפירושו על-פיהם, מחלה הנגרמת מאכילה רבה.

רואנו

כיצד מרפאים הרופאים הילידים את המחלה?

אורטה

הם נותנים לחולים לשתות מי-אורז עם פלפל וזרעי כומין אותם הם מכנים קאנג'ה (Canja). הם צורבים את הרגלים בדרך שהורתי לעשות לג'נטלמן ההוא. הם גם משליכים פלפל ארוך לעיניים כדי לנסות את כוחו. מן הכיווץ הם חובשים את הראש, הזרועות והרגלים ברצועות חזקות מאוד עד לברכיים, ומן הברכיים לרגליים. הם נותנים לו [לחולה] לאכול את הבתל (betel)שלהם. כל הדברים האלה אינם חסרי היגיון, אף כי הם נעשים באופן גס.

רואנו

ואתם, הפורטוגזים, מה אתם עושים?

אורטה

אנחנו נותנים להם לאכול את ציפורי הקורא ואת התרנגולות הטובות ביותר, או את רובן; ואנחנו גם נותנים להם יין וקינמון. כשמכניסים דברים אלה למזון אינני נותן בדרך כלל הרבה מזון, אלא סומך על שימושים חיצוניים כמו משיחת הקיבה בשמן חם של דלמסגה (Dalmecega)ונרד (Nardino). אני עובד בתשומת לב רבה לנקות את הקיבה עם תרופות רחצה ורק עם חוקנים. הטיפול משתנה בהתאמה לטבעו של החולה ולמהלך שהמחלה עשויה לקחת.

רואנו

האין צורך לסייע לטבע שהוא עיוור ועלול להפוך ליחות לרעילות?

אורטה

למרות שהליחה הזו רעילה היא איננה מדבקת, ועם זאת טוב להיפטר ממנה בהקדם על ידי עשיית צרכים ואחר כך על ידי חיזוק הקיבה בשמן, זרעי כמון ואבקת קינמון. אך תחילה על ידי סילוק רוב הליחה.

רואנו

היש לך תרופה שניסית באופן מיוחד?

אורטה

יש אחדות. טריאגה (Triaga) שניתנה עם יין או מי ורדים או קינמון, לפי דרישת המקרה. גם פאו דה קוברה (Pao de Cobra) שעל אודותיה כבר דיברנו; או אוניקורניו (Unicornio)או קונטרה ארבה (Contra erva) של מלאקה באבקה, שהיא טובה גם לפצעים מחצים מורעלים. אך התרופה הטובה מכל היא שלושה גרגרים של אבן בזאר (Bezar) אותה מכנים הפרסים פזאר (Pezar). היא בעלת שימוש כזה שכמעט באורח פלא היא מגדילה את כוחותיו של הלב. היו לי חולים רבים שאמרו לי לאחר שלקחו אותה, מבלי שידעו מה היא, שהתרופה שהם אכלו העניקה להם כוח מחודש, וגרמה לנשמה לחזור אל הגוף. זה היטיב מאוד עם הבישופ של מלאקה כאשר נתנו לו אבן בזאר עם תרופת-הנגד. לאחר התפנות מחלק ניכר מחומר זה, הרבה מתרופת-נגד שכזו יש לתת עם החוקנים כדי שהכמויות [של ההתפנות] יגדלו.

רואנו

מעולם לא ראיתי תרופת-נגד הניתנת בחוקנים הניתנים במחלה הזו.

אורטה

נוח להצדיק נתינה של זה במחלות רעילות, כפי שקרה לי כשריפאתי משלשול רעיל מפקח על המסים של המלך, למה שאחי הרופאים סרבו לתת את הסכמתם. אך משראו את התוצאות הטובות הם היו מרוצים מזה, וניסו זאת לאחר מכן על אנשים רבים.

רואנו

היש מחלות אחרות כמו זאת, בהודו, ההורסות את כוח החיות, כפי שזאת עושה, ואילו תרופות משמשות עבורן?

אורטה

אנשים רבים מתים כשכוח החיות שלהם נהרס, בגלל התקפות של דיזנטריה (ההודים מכנים מחלות אלה בשם מורדשי סקו (Mordexi seco), ובמקרים האלה משתמשים בתרופות חיצוניות כמו יין עם זרעי כומין, ועל גבי זה שמן של נרד או קסטור. כמזון אני נותן משהו חם עם תשומת לב גדולה יותר לכוח התמיכה שלו מאשר לטיב שלו. אינני אוהב להשתמש בחלמון של ביצה מפני שזה יהרס ויישחת, וכפי שכבר דיברנו על אבן הבזאר אין אנו צריכים לחזור אליה. בחזרה לקוסטו, אני אומר כי מתאולו סיננזה טוען כי אחדים מחזיקים [בדעה] ששורש של אנגליקה (Angelica) הוא סוג של קוסטו, אך הוא לא נתן אותו ולא ניסה אותו. לאלה המשתמשים בזה במקום קוסטו יש יותר היגיון מאשר לאלה המשתמשים במינתה רומית, שאני אומר עליה שאינה קוסטו. זו עשויה להיות תרופה טובה יותר.


* ד"ר דן בראל — היסטוריון של הרפואה ומיקרוביולוג, מחבר הספר "רוח רעה: מגפות הכולרה והתפתחות הרפואה בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית".

* מאמרו של ד"ר דן בראל פורסם בגיליון 247 של עת-מול. לרכישת מנוי > https://bit.ly/3b9xBkb


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR