• יד יצחק בן-צבי

נסתרים מהעין - סיפורם של הסליקים המרכזיים של 'ההגנה' בירושלים

תחמושת מסליק (פיקיוויקי)

מאת: משה ארנוולד |


הארגונים היהודיים שעסקו בפעילות צבאית וביטחונית בתקופת השלטון העות'מאני ('בר גיורא' 1907, 'השומר' 1909 ו'ניל"י' 1915) ובתקופת השלטון הבריטי ('ההגנה' 1920, 'אצ"ל' 1931 ו'לח"י' 1940) נאלצו לפעול בתנאי מחתרת. אחת המטרות המרכזיות שלהם הייתה השגת כלי נשק לשעת הצורך. את הנשק הלא חוקי, היה צריך להסתיר מפני השלטונות.

כחלק מהפעילות המחתרתית, הוקמו סליקים ששמשו מקומות מסתור לנשק ולארכיונים של חומר רגיש. האחראים עליהם כונו 'סליקרים'. בין השלטונות שעשו מאמצים רבים לחשוף את הנשק של היישוב היהודי לבין האחראים על הסתרתו – התנהל מאבק מתמיד. היו סליקים גדולים ברמה ארצית ומחוזית והיו סליקים קטנים יותר. הטיפול בהקמת הסליקים ובאחזקתם השוטפת נעשה בתנאי מידור חמורים ורק מעטים היו שותפי סוד.

מחוז ירושלים כלל את העיר עצמה ואת היישובים בסביבתה הקרובה והרחוקה. ירח עציון, קבלן בניין במקצועו, עסק בבניית הסליקים בירושלים בין השנים 1948-1940. רוב הסליקים נבנו במוסדות הציבור שכן אנשים פרטיים חששו מהעונשים החמורים שהוטלו על מחזיקי נשק. בנייני האוניברסיטה העברית בהר הצופים ובניין קק"ל הצמוד לבניין הסוכנות היהודית היו שני מקומות שבהם היו סליקים מרכזיים, ששימשו מחסני נשק סודיים ומוסווים היטב של ההגנה במחוז ירושלים.

הסליק בהר הצופים

בבנייני האוניברסיטה העברית בהר הצופים נבנו מחסני נשק שבהם הוחזק חלק ניכר מהנשק של מחוז ירושלים ונשק נוסף שלא היה שייך למחוז. בקרב הנהלת האוניברסיטה ובין אנשי הסגל הבכירים, היו שהשתייכו לתנועות 'ברית שלום' ו'איחוד' שדגלו בהקמת מדינה דו לאומית עם זכויות שוות ליהודים ולערבים. הם התנגדו לכל פעילות ביטחונית לא חוקית בין כותלי האוניברסיטה והיה צורך להסתיר כל פעילות כזאת מפניהם. עמם נמנה גם נשיא האוניברסיטה הרב ד"ר יהודה לייב מאגנס. חיים בן ֿ מנחם, שהיה אחראי על הביטחון בהר הצופים, הקפיד להכחיש בפניו שיש נשק באוניברסיטה בכל פעם שנשאל על כך, כדי שאם מאגנס ייחקר על כך, הוא יוכל לומר בלב שלם שאינו יודע על המצאות נשק במוסד עליו הוא אחראי.

בתקופת פיקודו של ישראל זבלודובסקי (עמיר) (1948-1946) על מחוז ירושלים הוקם ארכיון מסודר של המחוז ובו היו שמות וכתובות של חברים, מפקדים, תוכניות הגנה והדרכה ועוד. הארכיון הוקם בבניין רוזנבלום באוניברסיטה בהר הצופים (בעבר מדעי היהדות והיום הפקולטה למשפטים), ונשמר בחדר סמוי, שהכניסה אליו הייתה דרך פתח בגודל 60X60 ס"מ, שהוסווה על ידי תיבת פח שבתוכה נתלו מפתחות לכל חדרי הבית על גבי ווים. סיבוב אחד הווים היה פותח את הדלת לחדר שהיה סגור מכל צדדיו.

בתצלומים: יהודה לייב מאגנס, שנות ה ֿ 30 (אוסף משה ובתיה כרמל, ארכיון יב"צ), מגיני הר הצופים בכניסה לבניין רוזנבלום באוניברסיטה העברית, 1947 (אלבום ורדה סנדובסקי, ארכיון יד בן־צבי), סטודנטים באוניברסיטה העברית ליד בניין רוזנבלום


הר הצופים שימש כאחד ממקומות האימונים של אנשי ההגנה, בעיקר בסופי השבוע. עיקר תפקידו של יהושע בן ֿ ישעיהו, שהיה מפקד הר הצופים מטעם ההגנה בשנות ה ֿ 40, היה לקבל את האנשים שבאו להתאמן שם ולאחסן את הנשק שבו התאמנו בסליקים מתוחכמים. לפי עדותו, פתחו של אחד מהם הוסתר מאחורי לוח שעליו ניתלו המפתחות. כשהזיזו את המפתחות התגלה בצד שמאל שקע שבו היו תוקעים מפתח והיה נפתח פתח בקיר שהוביל לחדר אטום ללא חלונות וללא דלתות. בסליק הוסתרו מרגמות, חומרי נפץ ותיקי מסמכים. פתחו של סליק נוסף הותקן ליד קיר שבו הייתה בליטה של צינור מים סגור בפקק. היו מושכים את הפקק ומחדירים חוט ברזל לתוך הצינור שהיה מתחבר למנוף ברצפה ופותח פתח של ארבע על חמש מרצפות, שמתחתיו חלל גדול שאדם יכול היה להיכנס לתוכו.

יצחק קורצהנט (קציר) עבד בבתי המלאכה של האוניברסיטה, השתייך לחי"ש (חיל השדה של ההגנה) והיה מ"כ בגדוד 'מוריה', אך עיקר תפקידו היה 'סליקר'. התפקיד היה סודי ומפקדו הישיר היה שמואל יפה, המחסנאי הראשי והאחראי על הסליקים במחוז ירושלים. במסגרת תפקידו עסק קציר בפיתוח וייצור של כלי נשק מסוגים שונים בבתי המלאכה ובמעבדות האוניברסיטה, מבלי שהממונים עליו באוניברסיטה ידעו על כך. הוא נהג לעלות בשבתות להר הצופים ולתחזק את הנשק שהוסתר בסליקים. כשהחלו מעשי האיבה לאחר כ"ט בנובמבר 1947, הוא השתייך לצוות שהעביר אמצעי לחימה ממחסני הר הצופים לירושלים. כדי להגן על הנשק מפני התקפה על השיירות, נהגו להעביר אותו בתוך מזוודות ושקים בטנדר דומה לאלה שהיו בשימוש הערבים, מכוסה בברזנט. לחיים רוזנר, מפקד ההגנה בהדסה באותה עת, היה קשר עם ערבי מהכפר עיסאוויה והוא היה קונה ממנו נשק בהתאם לצרכים. לאחר מכן הנשק הועבר לירושלים.

מחסני הנשק היו סודיים ואף אלה ששירתו בהר בתקופת מלחמת העצמאות לא ידעו עליהם דבר. הרימונים שאוחסנו בהר הצופים שימשו גם להגנת המקום עצמו. סביב ההר הונחו רימונים ממולכדים ושקי רימונים פוזרו בבנייני ההר להגנה מפני התקפה.

כיון שהשיירות היהודיות הותקפו בירידה מהר הצופים, היה קשה להעביר באמצעותן נשק לירושלים, והיו מעבירים את הנשק במטוס לאזור מפעלי ים המלח. משם העבירו את הנשק לירושלים בשיירות שהעבירו אשלג בליווי בריטי. באפריל 1948 הפסיקו הבריטים את השיירות מים המלח והוחלט להעביר את הנשק מהר הצופים ישירות לירושלים. בשיירה של משוריינים שיצאה להר הצופים ב ֿ 13 באפריל, היו גם שמואל יפה, יהושע בן ֿ ישעיהו מפקד הר הצופים, ומרדכי מנצור מעובדי האוניברסיטה, שהיו אמורים להוריד מההר פגזי מרגמה. כל אחד מהם נסע בכלי רכב אחר. השיירה הותקפה בשכונת שיח' ג'ראח ו ֿ 77 מנוסעיה נהרגו (היא מוכרת כשיירת הע"ח בגלל טעות במספר ההרוגים). יפה ובן ֿ ישעיהו היו בכלי רכב שהצליחו להסתובב ולחזור, אך מרדכי מנצור נהרג.

לאחר הסכם פירוז הר הצופים ביולי 1948, סוכם שאנשי הצבא שהיו בהר יוחלפו על ידי אנשי משטרה. קציר ביקש לקבל הוראה למי להעביר את מחסני הנשק הסודיים. עד לרגע האחרון הוא לא קיבל כל הנחיה, וכשהשיירה האחרונה עמדה לרדת מההר, הוא התבקש להעביר את המחסנים ליאיר נוימונד (ארן) נציג האוניברסיטה, אך סירב לעשות זאת בלי הוראה מפורשת. השיירה התעכבה כארבע שעות עד שהוא הסכים להעביר אליו רק את אחד המחסנים לאחר שקיבל על כך הוראה בכתב מישורון שיף, מפקד משטרת ירושלים באותה עת. ארן נדהם כשקציר הראה לו את הכניסה הסודית והמתוחכמת למחסן. הסליקים עם הנשק נותרו על הר הצופים עד מלחמת ששת הימים.

ארכיון ש"י

משרד ש"י (שירות הידיעות) של ההגנה בירושלים שכן בדירת שניים וחצי חדרים בקומת הגג בבית ההסתדרות הכללית ברחוב מרדכי בן ֿ הלל. אנשי המשרד פעלו תחת כיסוי של עובדי אגודת ספורט 'הפועל'. חדר אחד היה של ראש הש"י המחוזי. החדר השני היה של המזכירה. חצי החדר הנותר שימש כעשרה עובדים נוספים בתפקידים שונים שהגיעו מדי פעם למשרד.

הסליק, שבו הוסתרו המסמכים, היה בתוך שולחן העבודה של המזכירה, שהיה שולחן גדול וכבד מצופה כולו בפורניר. רגלי השולחן וצדדיו היה מגולפים מעשה אומן. לוחות עץ תואמים סגרו את שלושת צדי השולחן והצד שבו ישבה המזכירה היה פתוח. במברג גדול שהיה במשרד היה צריך לפתוח שני ברגים ארוכים שהצמידו את לוח השולחן העליון אל מסגרת השולחן ואז אפשר היה להזיז את לוח השולחן ממקומו. מתחת ללוח היו חללים ברוחב של 15-10 ס"מ ובתוכם הוסתרו המסמכים.

המסמכים שלא נדרשו לעבודה השוטפת במשרד הועברו על ידי דוד רונן, ששימש בלדר, לסליק בהר הצופים, שבו אוחסן הארכיון של הש"י המחוזי. רונן היה נוסע באוטובוס קו 9 מבית ההסתדרות להר הצופים כשהוא נושא עמו את המסמכים בתוך תיק עור ישן ובלוי, ומוסר את המסמכים ליהושע בן ֿ ישעיהו לשמירה.

בסוף אוגוסט 1947 העביר מזכיר מועצת הפועלים לאנשי הש"י ידיעה שהבריטים עומדים לבצע חיפוש במקום ושעליהם לפנות את המשרד. הוחלט להעביר את כל החומר לסליק בהר הצופים. רונן נסע כהרגלו בקו 9 ונשא עמו הפעם שני תיקים עם כל המסמכים. מחסום של שוטרים בריטיים עצר את האוטובוס בדרכו להר הצופים. הנהג התחצף אל השוטרים וכתגובה הם ערכו חיפוש באוטובוס ומצאו את שני התיקים ובהם מסמכי ש"י מתחת לספסל שעליו ישב רונן. רונן נלקח למעצר והתיקים הועברו לבולשת הבריטית CID. מציאת החומר גרמה לנזק ולחשיפת רשת השוטרים שסייעה לש"י. יואל ארבסמן, ראש רשת השוטרים שעבדו ב ֿ CID ועסקו בצנזורה, צפנים והאזנה והעביר ידיעות לש"י – נעצר והועמד לדין, והמסמכים שנתפסו לא הוחזרו לש"י.

סליק נוסף, שהיה שייך לארכיון ש"י, היה בביתו של השופט בנימין הלוי. החומר הועבר אליו לאחר פיצוץ מלון המלך דוד (22.7.1946) מתוך חשש לגילוי הסליקים הקבועים של הארכיון.

הסליק בבניין המוסדות הלאומיים

אחד הסליקים שבנה ירח עציון נבנה בבניין קרן קיימת לישראל הצמוד לבניין הסוכנות היהודית. פתח הסליק היה ברצפת אחד החדרים. עציון עסק במשך לילה שלם בהסוואת הסליק כדי שלא תהיה כל אפשרות למצוא את פתחו.

ב'שבת השחורה' (29.6.1946) השתלטו הבריטים על משרדי הסוכנות וקק"ל וערכו חיפוש יסודי בבניין. הידיעה על כוונות הבריטים לערוך חיפוש הגיעה אל ישראל עמיר מפקד ההגנה במחוז ירושלים יומיים קודם לכן. הוא קרא לשמואל יפה שיראה לו את שני הסליקים המצויים בבניין הסוכנות וקק"ל ובדק אותם. לאחר מכן הוא הורה לרוקן את אחד הסליקים, מחשש שייחשף בעת החיפושים, ולהעביר את תכולתו לסליק השני.

אליעזר צונג עובד קק"ל היה שותף סוד לסליק הצמוד לחדר עבודתו. בעת החיפושים הוא רותק למקום על ידי החיילים הבריטים ונחקר על מקום הסליקים. החיילים נעזרו בכלי עבודה ובמכשירים לגילוי מוקשים. ביום השני לחיפושים הם התרכזו בקומה השנייה והלכו והתקרבו לאזור הסליק. צונג ניסה להרוויח זמן ולהסיח את תשומת לבם של המחפשים מהאזור הבעייתי, וכשאחד החיילים החל להלום בפטיש באזור הרגיש, הוא הציע לחיילים להתכבד בכוסות מיץ. החיילים הפסיקו את עבודתם, שתו וקינחו בסיגריות עד שנקראו לארוחת הצהריים. בינתיים עלה רעיון חדש במוחו של צונג. הוא ירד למרתף הבניין, שהיה בו בור מים שהיה מתמלא באמצעות משאבה חשמלית והפעיל את מנוע המשאבה. רעש המשאבה משך את תשומת ליבו של הקצין האחראי והוא ירד למרתף לבדוק את המקום. צונג תוחקר על ידם והסביר להם את מהות המקום תוך גמגום שהגביר את חשדם. מוקד החיפושים הועבר למרתף והמחפשים בילו שם במשך ארבעה ימים וכמובן שלא מצאו בו דבר. גם שמואל יפה, מספר בזיכרונותיו סיפור דומה: במהלך החיפושים גילה המהנדס את מקום הסליק על ידי מדידות שערך במקום. צונג שנכח במקום כמעט התעלף. בינתיים קרא מישהו למהנדס לארוחת הצהרים, והוא הלך ולא חזר. קבוצת מחפשים עם מכשירים הגיעה לחדר שממנו הייתה כניסה לסליק והמכשירים זמזמו כסימן לגילוי מתכות. המחפשים הסתובבו סביב החדר וזמזום המכשירים היה אחיד בכל המקומות כי הסליק תפס את כל שטח החדר. בסוף נלאו המחפשים למצוא את הפתח ועזבו את המקום. (ש' יפה, זכרונות מימי ה"הגנה" במחתרת, ארגון חברי ההגנה בישראל סניף ירושלים, 9, 1955, עמ' 19).

הסליק שתכולתו רוקנה מראש, אכן התגלה בחיפושים, ולבריטים נמסר שהוא נבנה כדי להסתיר מסמכים חשובים של הסוכנות בתקופת מלחמת העולם השנייה עם החשש להתקרבות הגרמנים לארץ.

בתצלומים למעלה מימין ובכיוון השעון: חיילים בריטיים בכניסה לבנייני המוסדות הלאומיים בשבת השחורה (באדיבות מוזיאון ההגנה), בניין המוסדות הלאומיים (ארכיון יב"צ), קרן הייסוד לאחר השבת השחורה, 29.6.1946, (צילום: זולטן קלוגר)


סיכום

הסתרת נשק המגן של היישוב היהודי דרשה תחכום רב. ההתמודדות עם השלטון הבריטי שלרשותו עמדו יחידות צבא ומשטרה עם ציוד מודרני וניסיון רב – לא הייתה פשוטה. העונשים הכבדים שהוטלו על מי שנתפס מחזיק נשק – הרתיעו רבים מלהסתיר את הנשק ברשותם ואילצו את האחראים על הנשק הלא חוקי להסתירו במוסדות ציבור ואף במקומות מסתור מחוץ לתחומי היישובים. גילוי הסליקים באוניברסיטה העברית ובבניין שבו שכנה הנהגת היישוב היהודי עלול היה לגרום לנזק רציני ליישוב היהודי ולהחרפת העימות עם השלטון הבריטי. ההשקעה הרבה והתחכום בהסוואת הסליקים הצליחו להוכיח את עצמם. אף אחד מהסליקים הרבים שהיו בירושלים לא שרד מאז.


* המאמר התפרסם בחוברת 266 של 'עת-מול' - עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, בהוצאת יד בן-צבי. למנויים לחצו כאן >

* ד"ר משה ארנוולד – חוקר ההיסטוריה של ירושלים ומלחמת העצמאות

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR