• יד יצחק בן-צבי

הנהלת הסוכנות היהודית: בין ידיעה למודעות - קבלת העדויות הראשונות על ההשמדה באירופה

מאת: יחיעם ויץ |



נער ניצול שואה. ציור: צבי קרא, אלבום צבי ורבקה קרא, ארכיון יבצ

הנהלת הסוכנות כ'ממשלה בדרך'

לפני הקמת המדינה, בתקופת היישוב, שימשה הנהלת הסוכנות היהודית 'ממשלה בדרך' והייתה הגוף המבצע המרכזי. חברי ההנהלה היו מנהיגי היישוב וראשי המפלגות, ויו"ר ההנהלה דוד בן-גוריון, מנהיג מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), היה מעין ראש הממשלה של היישוב העברי בארץ ישראל. הוא כיהן בתפקיד שנים רבות מ-1935 ועד 1948, אז הפך לראש ממשלת ישראל הראשון. חברי הנהלת הסוכנות עמדו בראש מחלקות ששימשו מעין משרדי ממשלה, והיו אחראים על התחומים המכריעים של התנועה הציונית: המחלקה המדינית, המחלקה הכספית, מחלקת הביטחון, מחלקת העלייה ומחלקת המסחר והתעשייה.

גם לאחר הקמת המדינה, נותרו באחריותה של הסוכנות היהודית מספר תחומים: מחלקת העלייה, מחלקת הקליטה ומחלקת עליית הנוער, והיא נתפסה כממשלה נוספת, או כממשלה מקבילה.

הפרוטוקולים של ישיבות הנהגת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית משקפים את הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את הנהגת היישוב, ואת ההחלטות שהתקבלו על ידי ראשיה. החלטות אלו הכריעו את גורל התנועה הציונית בארץ ישראל. מעיון בפרוטוקולים, השמורים בארכיון הציוני המרכזי, ניתן להבין את שיקולי ראשי התנועה הציונית ואת אופיה של החברה שהתגבשה בארץ לקראת קום המדינה ובשנות ה-50 של המאה הקודמת. הפרוטוקולים נחשפו בשלהי שנות ה-70 של המאה העשרים.

הישיבה המכריעה

הפרוטוקול של ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית שנערכה בירושלים ב-22.11.1942, מתעד את הפעם הראשונה שבה הוצגו לחברי ההנהלה עדויות טריות על השמדת היהודים בשטחי המדינות הכבושות מפי יהודים שהגיעו מאירופה. נראה שעדויות קשות אלה שהגיעו ממקור ראשון, הטו את הכף בתהליך ההכרה של תושבי הארץ והנהגתם במה שהתרחש באירופה, והתחלת ההפנמה שאכן מדובר באסון בקנה מידה היסטורי. בעקבות ישיבה זו החלה סדרת דיונים לגיבוש אפיקי הצלה בראשות דוד בן=גוריון, ראש הנהלת הסוכנות. הוקם "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית" שריכז את מאמצי היישוב להצלת יהדות אירופה. מאמצים אלו הופנו למספר אפיקים: במישור המדיני הם יצרו קשר עם בעלות הברית ומדינות הבלקן. במישור המודיעיני הוועד נקט פעילות חשאית בשיתוף פעולה עם קהיליית המודיעין הבריטית. בראש הוועד עמד חבר ההנהלה יצחק גרינבוים, שבעבר היה מנהיג ציוני פולין.


בישיבה הציג אליהו דובקין, חבר ההנהלה שעמד בראש מחלקת העלייה, את העדויות הטריות של נתיני ארץ ישראל ששוחררו בידי הגרמנים במסגרת עסקת חילופין בין בריטניה לגרמניה. בעסקה זו הוחזרו לארצם נתיני שתי המדינות ששהו בשטחים שבשליטת האחרת – גרמנים ששהו באימפריה הבריטית הוחזרו לגרמניה ונתיני האימפריה הבריטית ששהו בגרמניה ובשטחי אירופה הכבושה, הוחזרו למדינות מוצאם. העדויות הקשות שמסרו אישרו מידע שהחל להגיע כבר קודם לכן ממקורות שונים באירופה על השמדה שיטתית של יהודי אירופה הכבושה בידי הנאצים והשלטונות של חלק מהמדינות הכבושות. עוד קודם לכן, התקבלו ידיעות על גירושן של קהילות יהודיות שלמות. העדויות החדשות סיפקו עתה מידע על תעלומת יעד הגירוש שלהן, וכעת התברר שהם נשלחו להשמדה מאורגנת במחנות השמדה.

דובקין סיפר על הדברים ששמע מעולים שהגיעו למחנה עתלית:

אתם יודעים שבאו 69 נשים, ילדים וזקנים מארצות האויב, וחוץ מזה יהודים שבאו בתור אנגלים, ס"ה 78 איש. האנשים יצאו מהמקומות לפני 3 שבועות [...] אומרים לנו כי אי אפשר להאמין [לידיעות שהגיעו] כי יש בזה הגזמה וכו' – הרגשת ארבעתנו ששמענו את הדברים, שכל המסופר זה אמת. [...] אישה מראדום [עיר במרכז פולין] מספרת שהיתה בתוך קבוצה של 10,000 איש, שהועברה מגיטו אחד לשני, ויום אחד הוציאו מהם כאלפים ילדים וזקנים, העמידו מכונות ירייה ורצחו אותם. איש מעיר אחרת ראה בעיניו איך שזרקו ילדים בתוך שקים לתוך נחל, אח"כ ספרו על זקנים וחולים שנורו בגבם.

ל"עניין הגירוש", שפרטיו לא היו ידועים באופן מלא, הוא דיווח כי הגירוש נעשה "לכיוון בלתי ידוע, עובדה היא שגירשו מאות אלפים אנשים, ואף מאחד לא הגיעו ידיעות לאן הוא הגיע. שולחים את הנשים לחוד ואת הגברים לחוד. מה שנעשה למגורשים אין יודעים. מספרים שמועות – בשם נהג רכבת שחזר מגבול רוסיה – שאת החלשים מכניסים לבניינים מיוחדים ומשמידים אותם בגאזים". הוא אף סיפר על המקום, ששמו ידוע היום לדיראון עולם:

"באושבנצ'ים [אושוויץ] קיימים שלושה תנורים – עכשיו בונים עוד שניים – ובהם שורפים את היהודים". דובקין הביא נתונים על היקף ההשמדה: "מוסרים שבקיליץ נשארו מ-30,000 יהודים רק 3,000; בראדום מ-30,000 נשארו 3,500 [...] מפיוטרקוב ספר איש אשר עבר שם ברכבת, מ-20,000 יהודים נשארו רק 2,600".

למען ידעו

דובקין פנה לנוכחים ודרש: "חובתנו לדאוג לפרסום – עד כמה שאפשר – של דברים אלה, הקהל שלנו אינו יודע, העולם הגדול אינו יודע". הוא מספר שהצנזורה מעכבת את פרסום הידיעות מחשש לפגיעה בעסקאות חליפין נוספות, אך לטענתו חובתם לדאוג להפצת הידיעות לכל העולם בטלגרמות "למען ידעו כל הדבר לאמיתו, יעשו הם מה שהם רואים לנכון".

בהמשך הדיון עסקו הנוכחים בצעדים שניתן לנקוט כדי לבלום את ההשמדה, לדוגמה ארגון הוצאת מספר רב ככל האפשר של יהודים או למצער, ילדים, מהמדינות שטרם החלה בהן השמדה שיטתית (בעיקר מדינות הבלקן). אך עיקר האמצעים היו דיפלומטיים והסברתיים, כגון פנייה להנהגת המעצמות. נדונו דרכים שונות כמו יצירת קשר ישיר עם הנהגת מדינות הבלקן ופרסום המידע כדי לעורר את דעת הקהל הבינלאומית ולידע את היישוב בארץ, יצירת לחץ מחאתי ישיר על שגרירויות גרמניות במדינות ניטרליות והכרזה על יום שביתה בארץ ישראל כמחאה.

בסיום הדיון בנושא קבע יושב ראש הדיון, יצחק גרינבוים, ש"ועדת הארבעה" שהוקמה לפני כן לטיפול במצבה הקשה של יהדות פולין הכבושה (היו חברים בה יצחק גרינבוים, דר' אמיל שמורק, אליהו דובקין ומשה שפירא) תתכנס יחד עם חבר ההנהלה ד"ר דב יוסף, כדי לגבש המלצות מפורטות ותנסח את הפניה למעצמות.

הנהגת היישוב בין ידיעה למודעות

דיון זה התקיים למעלה משנה לאחר שהגרמנים החלו בהשמדה השיטתית של הקהילות היהודיות, ורוב הקהילות היהודיות בפולין ובשטחי ברית המועצות הכבושה (ליטא, לטביה, אסטוניה, בלרוס ואוקראינה) כבר הושמדו. היה זה 11 חודשים לאחר כינוס ועידת ואנזה שבה הוחלט על מתווה הפתרון הסופי. ידיעות על מצבה החמור של יהדות אירופה תחת הכיבוש הנאצי התקבלו במוסדות היישוב ובציבור כבר עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. מוקדי איסוף מידע הוקמו בג'נבה ובאיסטנבול ובהם ריכזו עדויות על הפרדת יהודים מכלל האוכלוסייה, על ריכוזם בגטאות, ועל גירוש קהילות שלמות והרג נרחב. היו כבר אנשים שהתייחסו ל"שואה" במונחים של השמדה פיזית המונית. עם זאת, ועניין זה עולה גם מתוך הפרוטוקולים האלה – בהנהגת מוסדות היישוב בארץ התקשו להאמין שהשמועות נכונות. אומר שפירא: "יש דבר יסודי, שעדיין אין מאמינים שבאמת קרה כדבר הזה. אני יודע זאת מעצמי, אין רגילים לקבל אסונות כאלה כעובדות, [...] אין דבר משפיע יותר ממראה עינים והשמיעה ששמענו מהאנשים והרושם הוא שהאסון הוא הרבה יותר גדול מאשר ניתן לתאר. משמידים ילדים עד גיל 12 וזקנים [...], בגיטאות אינם נראים לא ילדים ולא זקנים, רק אנשים בגיל העבודה".

עד לקיום דיון זה, טרם התגבשו ההכרה בקרב ההנהגה שמדובר בהשמדה שיטתית של יהדות אירופה וההבנה שליישוב בארץ יש אחריות לגורלם. עד אז נתפסו האירועים באירופה בעיקר כאסון המתרחש על הקהילה היהודית, ונקודת המבט על האירועים הייתה של הערכות לקליטת הפליטים היהודיים בארץ ישראל. היו בכירים במוסדות היישוב שפיקפקו במהימנות מספר הקורבנות הגבוה שעליו דווח. עדותם של נתיני ארץ ישראל שהגיעו מלוע הארי של הכיבוש הנאצי למחנה המעבר בעתלית הייתה העדות הישירה המהימנה הראשונה, עבור חלק מהנהגת היישוב. עדות זו איפשרה לגבש את תמונת המצב החמורה לגבי כלל יהדות אירופה ומצבן של הקהילות במדינות השונות.



פרסום העדויות

כבר למחרת (23.11.1942) פורסמו העדויות בעיתונות היומית ככותרות ראשיות.

בעיתון "הארץ" פורסם דיווח מפורט על הדיון בישיבת הנהלת הסוכנות:

בהנהלת הסוכנות היהודית בירושלים נתקבלו ממקורות מוסמכים ומהימנים ידיעות מפורטות על מעשי הרצח והטבח, אשר נעשו ביהודי פולין וביהודי אירופה המרכזית והמערבית שגורשו לפולין. לפי ידיעות אלו פתחו השלטונות הנאצים בפולין, לאחר ביקורו בוורשה של ראש ה'גיסטאפו' הימלר, ביוני ש.ז. [שנה זאת], בפעולת השמדה שיטתית של האוכלוסייה היהודית בערי פולין ובעיירותיה. הוקמה ועדה ממשלתית מיוחדת להשמדת היהודים [...] ועדה זו סובבת בערי פולין ומנצחת על פעולת ההשמדה, ילדים יהודים עד גיל 12 הוצאו להורג בהמונים וללא רחם. גם זקנים הוצאו להורג. (הארץ, 23.11.1942)

ב"הבקר", העיתון של הציונים הכלליים, פורסמה ידיעה תחת הכותרת: "גזירת המן: להרוג ולאבד ולהשמיד את כל היהודים בפולין", שתיארה את אימת ההשמדה בגטאות בפולין:

כך מוסרים מפי עדי-ראייה, שמגיטו קיילץ, ששם נמצאו 30 אלף יהודים, הוצאו לפני כחודשיים 27 אלף יהודים לשם גירוש. תוך כדי ביצוע הגירוש נרצחו בו במקום אלף וחמש מאות איש. לפי השמועות, נרצחו השאר בדרך. בבריסק דליטא הושלכו אלפי יהודים על-ידי הרוצחים הנאצים לנהר בוג [...] בביאליסטוק הוכנסו על ידי הנאצים לבניין בית הכנסת הגדול 1.500 יהודים ובית הכנסת הוצת באש והיהודים נשרפו חיים. (הבקר, 23.11.1942)

העיתונים דיווחו על הידיעות הקשות שהגיעו מאירופה ועל העדויות מהאזורים הכבושים והציבור ההמום קרא אותן. אחרי מספר ימים, הנהלת הסוכנות הכריזה על "שלושה ימי אבל ומחאה ליישוב על חורבן יהדות אירופה". בכל העיתונים פורסמו סיסמאות בנוסח "כי יאמר למשחית: הרף! הלא יזדעזע מצפון עולם!" (דבר, 27.11.1942); "איך יערב לי אכול ושתות בעוד אראה בפי טורפים את ילדינו". (דבר, 28.11.1942); "החישו לעצור את הדם! הצילו את הנידונים" (הבקר, 1.12.1942).

ימי האבל והזעזוע הציבורי שהתחולל נבעו במידה רבה בגלל פרסום העדויות. תהליך ההפנמה של משמעות ההשמדה שהתחוללה באירופה היה ארוך ביותר וקשה להתמודדות בגלל שני טעמים:

המציאות שהתחוללה באירופה הייתה חד פעמית וזרה לחלוטין לתפיסה האנושית. מלבד זאת, בני היישוב לא היו מסוגלים לעמוד מול העובדה המרה שכול בני משפחותיהם, קרוביהם וחבריהם נספו בבערה הגדולה באירופה.

אחרי תום המלחמה התחילו להבין את המשמעות הייחודית של אירועי השואה. כך כתב לואי דה-יונג, היסטוריון הולנדי: "ייראה זה כדבר והיפוכו. אך עובדה היסטורית היא, שגם ניתן להסבירה באורח פסיכולוגי: מחנות ההשמדה הנאצים נהפכו בעיני רוב בני האדם למציאות פסיכולוגית – ואף זאת עדיין לא במלואה - רק כאשר חדלו להתקיים, ואולי דווקא משום כך".


המאמר התפרסם בחוברת 266 של עת-מול, דו-ירחון לתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל. לרכישת מנוי שנתי (6 חוברות) במחיר מבצע של 126 ש"ח בלבד לחצו כאן.

לעיון נוסף

1. ד' פורת וי' ויץ (עורכים), בין מגן דוד לטלאי צהוב – היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה, 1939 – 1945 - קובץ תעודות, יד ושם ויד יצחק בן-צבי, 2002.

2. י' ויץ, מודעות וחוסר אונים- מפא"י לנוכח השואה, 1945-1943 , יד יצחק בן-צבי, 1994.


* פרופ׳ יחיעם ויץ — היסטוריון, מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR