• צוות ישראל נגלית לעין

"הא לחמא עניא": מצה, ביצה והגדה מתוקה מסילאן


החל משנות השישים המאוחרות, בחצר משפחת אהרון ושמחה חבה בשיכון מזרחי א' במגדיאל, שכן טאבון שהיה פעיל רק יום אחד בשנה.

בכל י"ד בניסן, ערב פסח, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נאספים סביב הטאבון הגברים שבמשפחה וכמה שכנים תושבי השכונה, ומכינים מצה שמורה לערב החג. הרב רפאל ביטון, שכיהן החל מתחילת שנות החמישים כרבה האהוב של מגדיאל (ואחר כך למשך שנים רבות כרבה הספרדי של הוד השרון), היה אחראי על הכנת המצרכים וחלוקתם.

ערב קודם העמיד כלי גדול ובו מים. לאחר הלילה השתמשו במים הללו, "מים שלנו" (מים שהוקצו מראש לבצק המצות, ו"לנו" במשך הלילה), לאפיית המצות, יחד עם הקמח המיוחד, המיועד מיום קצירתו למצה שמורה. כשהחלו במלאכת הכנת המצות קיבל כל אחד מהגברים מנה מדודה של קמח ומים, אותה היה לש לבצק ומרדד על משטח גדול באמצעות מערוך. לאחר מכן היה נוטל קיסם עץ ומחורר בבצק ששטח חורים, לבסוף מעביר לידיה האמונות של בעלת הבית, שמחה חבה. שמחה היתה מיומנת באפיית המצות בטאבון המיוחד, המיועד לאפיית מצות בלבד. התהליך כולו היה זריז מאוד שכן על פי ההלכה אסור שתחלופנה יותר משמונה עשרה דקות בין הרגע בו נוגע הקמח במים לבין תחילת תהליך האפייה, אחרת עלול הבצק לתפוח ולהפוך לחמץ.

במלאכת אפיית המצות צפו בהתרגשות ילדי השכונה, בינהם שמחה כהן (לימים קליין) שהיתה מתלווה עם אחיה אורי ורוני לאביה אהרון, מוותיקי השכונה. לקראת הצהריים חזרו אהרון וילדיו לביתם המצוחצח לקראת החג, ובידם שלוש מצות שמורות לקערת הפסח.

את ליל הסדר עצמו ערכה המשפחה במשך שנים רבות אצל הוריו של אהרון, שושנה ויוסף כהן, שגרו ברחוב סוקולוב במגדיאל. שושנה ויוסף, ילידי עיראק, הגיעו לישראל בשנות העשרים, והם צעירים מאוד. למרות זאת הקפידו לשמור על מנהגים מבית הוריהם, וביניהם הכנת החרוסת בשיטות מסורתיות. שמחה זוכרת שלחרוסת בנוסח עיראק, שהיא למעשה סילאן תוצרת בית, היו מחכים כולם בקוצר רוח. תהליך הכנת הסילאן החל כמה ימים לפני פסח, וכלל כמה וכמה שלבים של הרתחת התמרים וסחיטתם, עד למיצוי מלא. סבתא שושנה היתה האחראית על המלאכה, בתה שולמית וכלתה גאולה, אמה של שמחה,ילידת עיראק אף היא, היו מסייעות לה במלאכה.

"בעיקר אני זוכרת", מספרת שמחה, "את ההווי בארוחת ליל הסדר עצמה: אני וכל שאר הילדים היינו יוצאים לחצר, ואז נכנסים לבית כפופים כאילו סוחבים משא כבד על השכם. המבוגרים המסובים לשולחן היו שואלים אותנו: מאין באתם? ובמקהלה היינו עונים: ממצרים! - לאן פניכם? - לירושלים! - ומה הבאתם? במקום לענות היינו מתישבים לשולחן ומתחילים לשיר את 'מה נשתנה'.

בשלב בו נוטלים את הביצים הקשות, היה לנו מנהג מצחיק במיוחד. דוד אברהם, שאהב להתבדח, היה שם בין הביצים המבושלות ביצה טריה אחת. כל אחד מהילדים היה לוקח ביצה ושובר אותה על המצח. כולנו צחקנו כמובן, גם מי שפרצופו התלכלך קצת, צחק איתנו ברוח טובה.

ההגדה עצמה היתה כתובה בעברית, ובערבית הכתובה באותיות עבריות. את "הא לחמא עניא" היינו קוראים שש פעמים: שלוש בעברית ושלוש בערבית, לסירוגין. עד היום שמורה אצלי ההגדה מבית סבתי, הגדה שהודפסה בירושלים בשנת 1935. על העמודים ניתן לראות את כל כתמי הסילאן מלילות סדר רבים ומתוקים.

גם היום, למרות שחלפו עשרות שנים ובנותיי ונכדיי אינם יודעים ערבית, חשוב לכולנו לקרוא בהגדה דו לשונית, כבוד למסורת המשפחתית של הדורות הקודמים".

לינק לאלבום משפחת כהן חבה, הוד השרון נגלית לעין

תיעדה נטע כהן חרוש, רכזת הוד השרון נגלית לעין


  • Facebook - White Circle

© 2018 BY TEOR